שיטת הר"ן בסוגיית ספק הנוח

שיטת הר"ן בסוגיית ספק הנוח

מבוא

בהלכות השבת אבדה אנו מבחינים בין חפץ אשר נמצא ב"דרך נפילה" לבין חפץ אשר נמצא ב"דרך הנוח". הבחנה זו נמצאת כבר בתחילת פרק "אלו מציאות":

מצא פירות מפוזרין. וכמה? אמר רבי יצחק: קב בארבע אמות. היכי דמי? אי דרך נפילה - אפילו טובא נמי, ואי דרך הינוח - אפילו בציר מהכי נמי לא.

באופן פשוט ניתן להבין כי חפץ שנמצא בדרך הנחה איננו בגדר אבדה כלל, אלא מדובר בחפץ שהונח במכוון על ידי הבעלים, וככל הנראה כוונתו לשוב ולקחתו, ועל כן אין למוצאו ליטול אותו אף אם כוונתו להכריז עליו ולהשיבו לבעליו. אולם אם ניכר כי מדובר בחפץ שנפל מבעליו, הרי שמוטלת על המוצא החובה ליטול את החפץ ולהכריז עליו.

הגמרא בדף כ"ה ע"ב מביאה את הדין הנוגע למצב של "ספק הנוח" כלומר מצב בו המוצא מסתפק האם מדובר בחפץ שהונח במכוון על ידי הבעלים או לא. הגמרא מביאה את דבריו של ר' אבא בר זבדא בשם רב לפיהם "כל ספק הנוח לא ייטול ואם נטל לא יחזיר". דין זה מעלה מספר שאלות אשר לגביהן נחלקו הראשונים. שאלה בסיסית שקשורה לקביעה זו נוגעת ליסודו של הדין, דהיינו לשאלה מדוע למוצא חפץ במצב של "ספק הנוח" אסור ליטול אותו. על מנת לענות על שאלה זו, יש להבין על אילו מצבים בדיוק מדברת הגמרא ומתוך כך ניתן יהיה להסביר את הדין במקרה של "ספק הנוח".

במאמר זה נתמקד בהסברו של הר"ן לסוגיה זו. הר"ן האריך לבאר ולהסביר את הסוגיה, תוך התייחסות מפורטת לסוגים שונים של מקרים בהם ניתן למצוא האבדה. נציע שתי דרכים להבנת שיטתו של הר"ן בסוגיה זו: האחת רואה בדין זה יישום של כללי הספקות הרגילים (כגון ספק דאורייתא לחומרא, המוציא מחברו עליו הראיה וכדומה) אשר אינם נבדלים מכללי הספקות בהם אנו משתמשים בשאר מצוות התורה, ואילו הדרך השנייה רואה בדין זה נגזרת של אופייה של מצוות השבת אבדה, ועל כן מדובר בדין אשר הינו חריג ביחס לשאר הספקות בתורה.

המאמר ייפתח בהצגת הסוגיה בדף  כ"ה ע"ב ובאופנים השונים בהם ניתן להבין את מהלך הסוגיה. נציג את שיטותיהם של מספר ראשונים בהבנת סוגיה זו (תוספות, רא"ש ונימוקי יוסף), ונראה כי הבנתם לגבי הדין של "ספק הנוח" קשורה לחשש שמא יגרם נזק לבעלים. ככל הנראה, יש כאן יישום של דיני ספיקות כאשר כאן מדובר בספק שמא מזיק לחברו, ועל כן אסור ליטול. לעומתם, נביא את שיטת הריטב"א לפיה "ספק הנוח" הוא גזירה דרבנן. לבסוף נציג את עמדתו המפורטת של הר"ן בסוגיה זו. ננסה לעמוד על משמעותה  על פי שתי ההבנות שהצגנו לעיל ובהשלכות שיכולות להיות להבנה זו לגבי מצוות השבת אבדה.

סוגיית הגמרא

המשנה במסכת ב"מ דף כ"ה ע"ב מתייחסת לדינו של המוצא גוזלות מקושרים:

מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרים, או בשבילין שבשדות - הרי זה לא יגע בהן.

על מנת להסביר מדוע "לא יגע" אומרת הגמרא:

מאי טעמא? דאמרינן: הני אינש אצנעינהו, ואי שקיל להו - לית להו למרייהו סימנא בגווייהו, הלכך לשבקינהו עד דאתי מרייהו ושקיל להו

נראה שכוונת הגמרא לומר שבמקרה המתואר במשנה, נטילת החפץ על ידי המוצא תגרום נזק לבעלים ועל כן עדיף שהמוצא ישאיר את החפץ במקומו עד שבעליו ישוב וייטלו. האופן שבו הגמרא מתארת את המקרה המוזכר במשנה מכיל שני מרכיבים:

  1. אין מדובר באבדה אלא בגוזלות שהוצנעו במכוון על ידי בעליהם. ניתן להתלבט האם המצב בו נמצאים הגוזלים מעיד על כך שוודאי מדובר בהנחה מכוונת או שאולי רק מתעורר חשש שמא זו הנחה מכוונת.
  2. מדובר בגוזלות שאין בהם סימנים, ועל כן אם המוצא ייטול אותם, לא תהיה לבעלים האפשרות להוציאם מידו ולהשיבם לרשותו[1].

על הסבר זה מקשה הגמרא שדווקא יש סימן, שהרי מדובר בגוזלות מקושרים ואם כן "להווי קשר סימן", והיא דוחה קושייה זו בטענה שמדובר "במקושרין בכנפיהן" שזהו קשר נפוץ ועל כן הוא איננו יכול להוות סימן. קושייה זו של הגמרא מתייחסת למרכיב השני בהסבר, המתייחס לאי קיומם של סימנים, ומכאן ניתן להסיק כי לדעת הגמרא כאשר המרכיב הראשון קיים לבדו (כלומר מדובר בדרך הנחה או בחשש הנחה) אזי לא ניתן לומר את הדין שבמשנה (כלומר "לא ייטול"), גם כאשר מדובר בחפץ שיש בו סימנים. אם כן מהו הדין לפי הגמרא במקרה כזה? כפי שנראה בהמשך, רוב הראשונים הבינו שקושיית הגמרא "ולהווי קשר סימן" אומרת שלמעשה במצב כזה צריך המוצא ליטול את האבדה ולהשיבה לבעליה.. לאחר מכן מוסיפה הגמרא ומקשה שלכאורה המקום בו נמצאים הגוזלות עשוי להוות סימן[2]. הגמרא דוחה קושייה זו ומסבירה שמדובר בגוזלות מדדים ואם המקום איננו יכול להוות סימן. לאחר מכן מסבירה הגמרא שמאחר ומדובר בגוזלות מדדים, אנו נמצאים במצב של ספק:

איכא למימר מעלמא אתו, ואיכא למימר אינש אצנעינהו, והוה ליה ספק הינוח, ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: כל ספק הינוח - לכתחילה לא יטול, ואם נטל - לא יחזיר.

כלומר הגמרא מסבירה שהמשנה עוסקת במצב של ספק הנוח, ומביאה את דברי ר' אבא בר זבדא בשם רב לפיהם המוצא אבדה במצב כזה לא ייטול אותה, ואם עבר ונטל לא יחזיר[3]. האיסור ליטול את החפץ במצב של ספק עשוי להיות מובן על פי כללי הספקות הרגילים שאנו מכירים בשאר דיני התורה, כמו למשל ספק דאורייתא לחומרא, ספק דרבנן לקולא, המוציא מחברו עליו הראייה[4] וכדומה. מאידך ניתן להבין כי מדובר בדין מיוחד העוסק ב"ספק הנוח" שאיננו קשור לכללי הספקות הרגילים[5]. מטרת מאמר זה הינה כאמור לעסוק בביאורו של הר"ן לדין זה, אולם קודם לכן נציג מספר שיטות של ראשונים אחרים אשר עסקו בביאור הסוגיה וננסה להבין כיצד הבין כל אחד מהם את יסוד הדין.

שיטות הראשונים בביאור הסוגיה

מהלך הסוגיה

שאלה ראשונה בה עסקו הראשונים בביאור הסוגיה נוגעת להווה אמינא הראשונית של הגמרא באשר לתיאור המקרה בו עוסקת המשנה. ראינו שהטעם שמביאה הגמרא לדין שבמשנה מכיל שני מרכיבים, כאשר המרכיב הראשון ניתן להבנה בשני אופנים- האם מדובר במצב של ודאי הנוח או במקרה שבו ישנו חשש שמא מדובר בדרך הנחה. חלק מן הראשונים הבינו שבתחילת הסוגיה הגמרא הבינה שהמשנה עוסקת במקרה של ודאי הנוח. כך למשל כותב הנימוקי יוסף:

על כרחך צ"ל דהשתא קס"ד דודאי הינוח הוה, דאי ספק הינוח דאיכא למיחש לנפילה א"א דאם כן היכי מקשי וניהוי מקום סימן אי חיישי' לנפילה? ועוד מדאמר בתירוצא במדדין ואיכא למימר וכו' הוי ספק הינוח וכו' משמע דהשתא ס"ד דהוי ודאי הינוח.

הנימוקי יוסף מביא לכך שתי ראיות: ראייה ראשונה היא משום שהגמרא מקשה "ולהווי מקום סימן", והרי אם אנו עוסקים במצב בו יש חשש שמדובר בנפילה אזי אי אפשר לראות במקום סימן. וראייה נוספת מביא הנימוקי יוסף מכך שרק לקראת סוף הסוגיה מגיעה הגמרא למסקנה  שמדובר בגוזלות מדדין ועל כן מעמידה את המקרה במצב של ספק הנוח, ומכאן שבתחילה הבינה הגמרא שמדובר במקרה של ודאי הנוח.

אם מבינים זאת כך עולה שאלה על קושיית הגמרא "ולהווי קשר סימן". שהרי אם מדובר במצב של ודאי הנוח אזי גם אם יש סימנים המוצא איננו אמור ליטול ולהכריז משום שאין זו אבדה כלל. על מנת לתרץ קושי זה הסבירו חלק מהראשונים שמדובר בחפץ שנמצא ב"מקום המשתמר קצת". כך למשל הסבירו התוספות:

אחר הגפה- מקום שמשתמרות קצת...ולא מיירי הכא במשתמר לגמרי מדפריך בגמרא ולהוי קשר סימן כלומר ויטול ויכריז ובמקום המשתמר אפי' יש בו סימן לא יגע בו דהא תנן מצא כלי טמון באשפה לא יגע בו וביש בו סימן מיירי מדקאמר ואם מגולה נוטל ומכריז.

כלומר הדין שקובע כי המוצא לא ייטול את החפץ כאשר הוא נמצא ב"דרך הנוח" מתייחס לחפץ שנמצא במקום המשתמר. אולם "דרך הנוח" במקום המשתמר קצת צריך ליטול ולהכריז. הרא"ש הסביר את טעמו של דין זה באופן הבא:

ואם הוא במקום המשתמר קצת כגון אחר הגפה והגדר ושבילין שבשדות או כריכות ברה"י נוטל ומכריז ומחזיר בסימן החפץ או בסימן המקום. וכיון שאינו במקום המשתמר יפה ניחא לבעלים שהמוצא יטלו ומכריז. ואבידה היא שחייב בהשבתה. כי הבעלים הניחום שם לפי שעה ולשוב לקחתו ובמקרה לא יכלו לקחתו מיד. ואינה אבידה מדעת כיון שהמקום משתמר קצת.

כלומר אף על פי שהבעלים הניח שם את החפץ במכוון, נוח לבעלים שהמוצא ייטול ויכריז שכן המקום בו הונח החפץ איננו משתמר לגמרי ויש חשש שהוא יאבד. מצד שני ברור שאין מדובר ב"אבדה מדעת" שכן המקום כן משתמר במידה מסוימת, ולכן במקרה כזה  מוטלת על המוצא החובה ליטול את החפץ ולהכריז. ה"נימוקי יוסף" הסביר את החובה ליטול ולהכריז באופן מעט שונה:

יש לומר דהכא כיון שאין משתמר לגמרי אית לן לספוקי שמא הניח ושכח ואע"פ דכשיטול נמי אינו משתמר לגמרי שאע"פ שיכריז אפשר שלא ישמעו הבעלים ואפי' ישמעו הבעלים שמא לא יהיו בקיאים ליתן סימן מ"מ עדיף טפי האי אינו משתמר מההוא דהתם שמא יקחנו אדם רע שלא יכריזנו כלל או ישאר שכוח ממנו ומכל אדם.

כלומר מאחר ומדובר בדרך הנוח במקום שאיננו משתמר לגמרי, מתעורר ספק שמא החפץ נשכח על ידי הבעלים. אף על פי שגם רשותו של המוצא נחשבת למקום שאיננו משתמר לגמרי (שכן אין זה הכרחי שההכרזה על החפץ תוביל לחזרתו לרשות הבעלים), בכל זאת מצב זה עדיף לבעלים מאשר שהמוצא ישאיר את החפץ במקומו, שאז יש חשש שיימצא על ידי אדם שלא יכריז כלל, או שיישאר שכוח ממנו ומכול אדם.

אם כן עולה כי המשנה עוסקת במצב של ספק הנוח במקום המשתמר קצת ללא סימנים. לגבי המקרה בו יש סימנים כותב הרא"ש:

וכן נמי ספק הנוח בדבר שיש בו סימן נוטל ומכריז.

נסכם את העולה מדברי הראשונים שסקרנו לגבי המצבים השונים הנוגעים לאבדה שנמצאה במקום המשתמר קצת:

דרך נפילה 

דרך הנוח  

ספק הנוח

עם סימנים

בלי סימנים

עם סימנים

בלי סימנים

עם סימנים

בלי סימנים

ייטול ויכריז

פטור מהשבה[6]

ייטול ויכריז

לא ייטול

ייטול ויכריז

(רא"ש)

לא ייטול

 

ספק הנוח- מדוע לא ייטול?

כעת ננסה להבין כיצד הבינו הראשונים הנ"ל את הטעם העומד ביסוד דבריו של ר' אבא בר זבדא לפיהם "כל ספק הנוח לא ייטול". על דברים אילו כותב התוספות (ד"ה ואמר ר' אבא):

ספק הינוח לכתחילה לא יטול - כדמפרש לעיל דלמא איניש אצנעינהו.

כלומר הטעם לדין ספק הנוח הוא החשש שהביאה הגמרא בתחילת דבריה כאשר היא הסבירה את טעמו של הדין במשנה. תוספות הוסיפו את המילה "דילמא", כנראה משום שכאן אנו עוסקים בספק הנוח ולא בהנוח ודאי כפי שהבינה הגמרא בהתחלה. לכן נראה כי לפי התוספות האיסור ליטול את החפץ במקרה כזה נובע מחשש שמא יגרם נזק לבעלים. באופן דומה הסביר גם הרא"ש את הטעם לדין:

אבל בדבר שאין בו סימן לא בגוף החפץ ולא במקום כגון גוזלות המדדין לא יטול. שמא הניחום ויבואו הבעלים ויטלום ואם יטלום אין בהן סימן.

ניתן להבין את דין זה באופן פשוט על פי כללי ספקות רגילים. המוצא חפץ ללא סימנים מסתפק האם מדובר בדרך הנוח או בדרך נפילה. אם מדובר בדרך הנוח אז אסור ליטול שכן אין זו אבדה כלל, ואם מדובר בדרך נפילה אז המוצא פטור מהשבה שכן אין סימנים. לכן במקרה של ספק ישנו חשש שמא המוצא יזיק לבעלים, ומצד שני לא קיים החשש שמא הוא חייב במצוות השבת אבדה[7]. אם כן מספק עליו להחמיר ולא ליטול. לעומת זאת, במקרה שישנם סימנים המצב שונה. ראשית, אם מדובר נפילה הרי שישנה חובת השבה. אולם אף אם מדובר בדרך הנחה, סוברים הרא"ש והנימוקי יוסף כי נוח יותר לבעלים שייטול ועל כן צריך המוצא ליטול ולהכריז. אם כן נראה בפשטות כי לדעת ראשונים אילו, דין "ספק הנוח" המובא בגמרא איננו חורג מכללי הספקות הרגילים של התורה.

שיטת הריטב"א

עד עכשיו ראינו את דעותיהם של הראשונים הסוברים שהדין של "ספק הנוח לא ייטול" מתייחס רק למקרים בהם מדובר באבדה ללא סימנים. אולם קיימת גם שיטה אחרת לפיה כל ספק הנוח לא ייטול גם כאשר ישנם סימנים. דעה זו מובאת בדבריו של הריטב"א. בתחילת דבריו אומר הריטב"א כי לדעתו הפירוש הנכון יותר הוא דווקא זה שלפיו דין "ספק הנוח" מתייחס רק למציאות שאין בהן סימן:

ובודאי שהסוגיא למאן דלא דחיק לה מוכחא כפי' התוס' ורש"י ז"ל שלא אמרו ספק הנוח לא יטול אלא בדבר שאין בו סימן דאי שקיל להו אבוד הוא לבעלים דלית להו סימנא למיהב ולמשקלינהו.

מיד לאחר מכן הוא מביא את הנימוק לדין זה, אשר הינו שונה מעט מזה של התוספות והרא"ש:

וכיון דכן מוטב שיניחן במקומן כיון דאפשר שהונחו שם לדעת שאם יניחם שם אפשר שיבאו הבעלים ויטלום, ואפילו היו אבודין לו שם כיון דלאו אבדה מדעת היא דמקום המשתמר קצת הוא מוטב שיאבדו לו מאיליהן ולא יאבדו בודאי בנטילתו של זה.

אולם נימוק זה איננו רלוונטי כאשר מדובר במציאות שיש בהן סימן:

הא כל היכא דאית בהו סימן דכי מכריז זה יבאו בעלים ויתנו סימן ויטלוהו מוטב שיטלם זה ויכריז משיניחם שם כיון דאפשר שבאו שם בדרך נפילה ואין זה מקום המשתמר לגמרי.

לאחר מכן מביא הריטב"א דעה נוספת, לפיה דין "ספק הנוח" מתייחס גם למקרים בהם יש סימן. בנוסף משתמע מדבריו שדין "ספק הנוח" הוא דין דרבנן בלבד, ועל אף שהנימוקים שהביאו את חכמים לקבוע דין זה אינם רלוונטיים למקרים בהם יש סימנים, מכל מקום הדין זהה אף במקרים אילו שכן "לא פלוג רבנן":

אבל יש מפרשים וזה דעת מורינו דסתמא נקט כל ספק הנוח לא יטול, דעל הספק עשאוהו כודאי הנוח, והא דאמרינן בגמרא דכיון דלית להו סימנא וכו' טעמא רויחא נקט דמהאי טעמא אמור רבנן הכי ומיהו לא פלוג רבנן, והא דפרכינן וליהוי קשר סימן וליהוי מקום סימן אלישנא בעלמא פרכינן דפרישנא דמתני' דלית להו סימן, ומיהו למאי דאסיקנא טעמא משום ספק הנוח לא יטול אפי' יש בהם סימן בקשר וכיוצא בו לא יטול, והא דאמר רב זבדא ספק הינוח לא יטול ה"ק דאפי' ספק הנוח לא יטול וכ"ש ודאי הנוח דההוא פשיטא, זהו תורף דבריהם והאמת מורה דרכו.

אם כן נראה שלדעת הריטב"א שיקולי הספקות הרגילים אינם גוררים איסור ליטול את החפץ במצב של "ספק הנוח" וחכמים הם אילו שתקנו דין זה[8], כנראה מתוך מטרה להגדיל את סיכוייו של בעל החפץ להחזירו לרשותו, או במטרה למנוע מהמוצא לגרום נזק לבעלים ("מוטב שיאבדו לו מאיליהן ולא יאבדו בודאי בנטילתו של זה")[9]. כעת נעבור להצגת שיטתו של הר"ן בביאור סוגיה זו, אשר יתכן וממנה משתקפת הבנה שונה של דין "ספק הנוח".

שיטת הר"ן

הצגת דברי הר"ן על הסוגיה

האופן שבו הבין הר"ן את הסוגיה שונה מהאופן בו הבינו אותה הראשונים שסקרנו עד כה. ראינו שחלק מהראשונים הבינו שההווה אמינא הראשונה של הגמרא התייחסה למקרה של ודאי הנוח. אולם הר"ן סבר כי כבר בהתחלה הגמרא הבינה שמדובר במצב של ספק הנוח, כאשר גם לדעתו מדובר במקום המשתמר קצת. לכן הוא מבין שגם קושיית הגמרא "ולהווי קשר סימן" מתייחסת למצב של ספק, ואם כן עולה מדברי הגמרא בפירוש שבספק הנוח עם סימנים במקום המשתמר קצת צריך המוצא ליטול ולהכריז:

ולהוי קשר סימן- נראה לי דהכי פירושו: כיון דהאי ספק הנוח הוא ולא וודאי, דאיכא למימר דרך נפילה הוא, יטול ויכריז. דאי דרך נפילה היא, זו היא אבדה שמוזהר עליה ליטול ולהכריז. ואי דרך הנחה הוא, אכתי לא מפסיד ולא מידי, שהרי הם במקום שמשתמר ואינו משתמר הניחם ואף כשיטלם זה גם כן רשותו של זה לבעלים משתמר ואינו משתמר הוי, דכיון דאית ביה סימן קרוב הדבר שכשיכריז מוצא זה יבואו הבעלים ויתנו סימן ויטלום ומשום הכי אקשינן ונהוי קשר סימן כלומר ויטול ויכריז.

כלומר, דווקא ספק הנוח עם סימנים ייטול ויכריז, אבל ודאי הנוח לא ייטול. הר"ן מסביר זאת באופן הבא: מצד אחד יתכן שמדובר בדרך נפילה, שאז הדין הוא שצריך ליטול ולהכריז. מצד שני יתכן שמדובר בדרך הנוח. במקרה של דרך הנוח, על אף שאין מדובר באבדה שחייב בהשבתה, הרי שגם אם המוצא ייטול את החפץ ויכריז עליו לא ייגרם שום הפסד לבעלים. הסיבה לכך היא שלדעת הר"ן, כאשר מדובר באבדה עם סימנים, רשותו של המוצא נחשבת אף היא כמקום המשתמר קצת. קביעה זו מוסברת בכך שבמקרה כזה קיימת אפשרות שהחפץ יושב לבעליו על ידי מתן הסימנים ועל כן מבחינת הבעלים זהו מקום "משתמר ואינו משתמר". העברת חפץ ממקום המשתמר קצת למקום אחר שאף הוא משתמר קצת איננו מהווה גרימת הפסד לבעלים לכן כאשר נמצאים במצב של ספק הנוח עם סימנים צריך ליטול ולהכריז, שכן מחד יתכן וישנה חובת השבת אבדה ומאידך לא קיים חשש לגרימת נזק לבעלי החפץ.

אולם במקרה של ודאי הנוח עם סימנים הר"ן סובר כי אסור למוצא ליטול וזאת על אף שאינו גורם נזק, שכן מאחר ואין זו אבדה שחייב בהשבתה ועל כן אין למוצא רשות להעביר את החפץ מהמקום שבו הניחוהו הבעלים למקום אחר:

אבל בודאי הנוח כיון שאין זו אבידה שמוזהר עליה כלל אעפ"י שהניחוהו במקום משתמר ואינו משתמר לא יטלנו אעפ"י שיש בו סימן שאם יטלנו יהיה ברשותו כמו כן משתמר ואינו משתמר משום הכי דכיון דודאי הנוח הוא ואין זו אבידה שמוזהר עליה אינו רשאי ליטלה ממקום שמשתמר ואינו משתמר שהניחוה הבעלים לדעתם ולהניחם במקום אחר משתמר ואינו משתמר דהיינו רשותו של מוצא.

לגבי המקרים בהם אין סימנים מסביר הר"ן:

דבר שהוא ספק הנוח במקום המשתמר ואינו משתמר בדבר שאין בו סימן היינו דר' אבא בר זבדא דאמר ספק הנוח לא יטול משום דאי דרך נפילה הוי אין זו אבדה שמוזהר עליה ואם דרך הנחה הוי נמצא מפסיד לבעלים שמקום זה משתמר ואינו משתמר הוא להן ולדעתם הניחוהו ואם יטלנו זה רשותו של מוצא אינו משתמר להם כלל כיון שאין בו סימן.

גם כאן מפעיל הר"ן שיקול דומה: מצד אחד יתכן שמדובר בדרך נפילה, שאז "אין זו אבדה שמוזהר עליה". מצד אם מדובר בדרך הנוח הרי שכאן נטילת החפץ גורמת נזק לבעלים, שכן בהיעדר סימנים רשותו של המוצא נחשבת כמקום שאיננו משתמר כלל, ולכן אסור למוצא להעבירו ממקום המשתמר קצת לרשותו שלו. אם כן נסכם את דעת הר"ן לגבי מציאת חפץ במקום המשתמר קצת:

דרך נפילה

דרך הנוח  

ספק הנוח

עם סימנים

בלי סימנים

עם סימנים

בלי סימנים

עם סימנים

בלי סימנים

נוטל ומכריז

אין זו אבדה שמוזהר עליה

לא ייטול

(אין נזק)

 לא ייטול (מפסיד ממון)

ייטול ויכריז

לא ייטול

 

אם נשווה זאת למה שראינו אצל יתר הראשונים, נראה כי המחלוקת באופן הבנת הסוגיה גוררת מחלוקת מעשית לגבי מצב של ודאי הנוח עם סימנים. המחלוקת נעוצה בשאלה האם יש בנטילת החפץ תועלת לבעלים או לא, כאשר לדעת הר"ן אין בכל תועלת ועל כן המוצא לא צריך ליטול.

לאחר מכן מבאר הר"ן את דיני אבדה במקום המשתמר. כאשר ישנם סימנים כותב הר"ן שאם מדובר בדרך נפילה אזי "יש תועלת לבעלים בנטילתו" ואילו אם מדובר בדרך הנחה נגרם נזק, שכן המוצא העביר את החפץ ממקום המשתמר לגמרי (בו הוא היה מונח) למקום המשתמר קצת (דהיינו רשותו של המוצא):

אם הוא משתמר גמור אפי' בספק הנוח לא יטול שאעפ"י שאם דרך נפילה הוא יש תועלת לבעלים בנטילתו א"ה איכא למיחש דדילמא דרך הנחה הוא ונמצא מפסידם שהוא נוטל ממקום משתמר לגמרי ומניח במקום משתמר ואינו משתמר דהיינו רשותו של מוצא שאע"פ שיכריז אפשר שלא ישמעו הבעלים ואפילו אם ישמעו שמא לא יהי' בקיאים ליתן סימן וכיון שהדבר שקול אם יש תועלת לבעלים בנטילתו או הפסד לא יטול.

לכן כאשר נמצאים במצב של ספק הנוח במקום המשתמר, הדין הוא שלא ייטול. סיכום שיטת הר"ן לגבי מקום המשתמר מופעים בטבלה הבאה:

דרך נפילה 

דרך הנוח

ספק הנוח

עם סימנים

בלי סימנים

עם סימנים

בלי סימנים

עם סימנים

בלי סימנים

ייטול ויכריז

(יש תועלת לבעלים)

אינו חייב בהשבה

לא ייטול

(מזיק)

לא ייטול

לא ייטול

(הדבר שקול אם מועיל או מזיק)

 

בירור שיטת הר"ן

החידוש הראשון שנמצא בדברי הר"ן קשור לאופן בו הוא מבין את הגדרת רשותו של המוצא במצבים השונים. רשות זו מוגדרת כמקום המשתמר קצת כאשר ישנם סימנים וכמקום שאיננו משתמר כלל כאשר אין סימנים. נקודה שנייה העולה מדבריו היא שהעברת חפץ ממקום בעל רמת שמירה מסוימת למקום בעל רמת שמירה פחותה יותר נחשבת "הפסד" לבעלים.

על פי עקרונות אילו ניתן להבין כי לדעת הר"ן הדין של "ספק הנוח" מבוסס על שיקולי ספקות רגילים, כאשר מצד אחד עומדת מצוות השבת אבדה (אם מדובר בדרך נפילה עם סימנים) ומן השני ניצב האיסור להזיק ממון חברו (אם מדובר בדרך הנוח). כאן יש לציין כי בניגוד לחלק מהראשונים, שהבינו שמצוות "השב תשיבם" מתחילה רק לאחר שהמוצא נוטל את החפץ שמצא, ואילו בעת המציאה ישנו רק הלאו של "לא תוכל להתעלם", לדעת הר"ן אדם המוצא אבדה ולא נוטל אותה מבטל גם מצוות עשה של "השב תשיבם" וגם עובר על לאו "לא תוכל להתעלם". כך הוא כותב בחידושיו לב"מ (דף ל' ע"א):

נמצאת אתה למד שכל מי שרואה אבידה ולא החזירה והלך לו עובר על עשה ועל לא תעשה ... וכן דברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות גזילה ואבידה: הרואה אבידת ישראל ונתעלם ממנה והניחה עובר בלא תעשה שנאמר וכו' וביטל מצות עשה וכו'.

על כן כאשר אדם מוצא חפץ במצב של "ספק הנוח" במקום המשתמר קצת עם סימנים, ניתן לראות בכך מצב של ספק דאורייתא על פי שיטת הר"ן, ולכן לכאורה פשוט שבמקרה כזה יתחייב המוצא ליטול את החפץ. אולם הר"ן איננו מסתפק בטענה כזו, והוא מוסיף כי מן הצד שני אין חשש שמא המוצא יגרום לבעלים הפסד בנטילת החפץ. יוצא מדבריו שאילו היה חשש כזה לא ניתן היה ללכת על פי הכלל של "ספק דאורייתא לחומרא" ולחייב בהשבה. ואכן, במצב של ספק הנוח עם סימנים במקום המשתמר, כאשר הספק הינו בין חיוב השבה (אם זו דרך נפילה) לבין גרימת הפסד לבעלים (אם מדובר בדרך הנוח) הר"ן טוען שאסור למוצא ליטול. מצב כזה מתקיים במקרה של ספק הנוח במקום המשתמר באבדה עם סימנים.

אולם ההסבר לפיו השיקולים המנחים את הר"ן בהכרעותיו הינם שיקולי ספקות רגילים אשר מעמידים את חובת ההשבה אל מול האיסור שיש בנטילת החפץ נתקל במספר קשיים. ראשית, הר"ן אמנם מגדיר את העברת החפץ ממקום בעל רמת שמירה מסוימת למקום בעל רמת שמירה פחותה כגרימת הפסד לבעלים, אולם קשה לראות בכך איסור של ממש, שכן המוצא נוטל את החפץ במטרה להכריז ולהשיב אותו לבעליו. גרימת נזק לבעלים במקרה כזה איננה תוצאה הכרחית של הנטילה שהרי עדיין יתכן החפץ ישוב לבעליו[10] ואם כן מדובר לכל היותר בספק נזק. אם נוסיף על כך את העובדה שמדובר רק בספק הנוח, הרי שמדובר בחשש רחוק למדי, ואם כן סביר יותר לומר שספק מצוות "השב תשיבם" והלאו של "לא תוכל להתעלם" יגברו כל חשש זה.

דבר נוסף שקשה מדברי הר"ן הוא ההבדל שיש אצלו בין ממקום משתמר למקום משתמר קצת, כאשר מדובר ספק הנוח עם סימנים. בשני המקרים, אילו היה מדובר במצב של "ודאי הנוח", מסביר הר"ן כי אל לו למוצא ליטול את החפץ. במקום המשתמר קצת הסיבה לכך היא משום שאינו רשאי להעביר ממון חברו ממקום אחד למקום אחר שלא על דעתו (אף על פי שאין הבדל בין רמת השמירה בשני מקומות אילו) ואילו במקום המשתמר קצת הסיבה היא גרימת ההפסד לבעלים שנוצרת כתוצאה מהעברת החפץ למקום שמור פחות. אם הסיבה שבגללה אוסר הר"ן ליטול את החפץ במצב של ספק הנוח עם סימנים במקום המשתמר היא החשש שמא יעבור המוצא על איסור, וחשש זה גובר על האפשרות שיקיים מצווה, הרי שלכאורה חשש על איסור קיים גם במצב של ספק הנוח במקום המשתמר ואם כן מדוע הר"ן איננו חושש לאיסור במצב כזה?[11].

גם מלשונו של הר"ן לא נראה שמדובר כאן בין התנגשות בין מצוות השבה לבין איסור אחר. הר"ן איננו מזכיר בדבריו כלל שיקולי ספקות מכל סוג שהוא. גם כאשר הוא מדבר על מצב של התנגשות בין חובת ההשבה לגרימת ההפסד, הוא איננו כותב שהחשש לגרימת ההפסד גובר על החשש שמא יבטל עשה אלא:

"כיון שהדבר שקול אם יש תועלת לבעלים בנטילתו או הפסד לא יטול"

מלשונו של הר"ן נראה שמדובר בשאלה אחת: מידת התועלת שתהיה לבעלים ממעשיו של המוצא ולא במצווה ואיסור אשר ניצבים אחד מול השני.

לכן ננסה להציע הסבר שונה בדעת הר"ן, לפיו הדינים שקשורים לספק הנוח אינם דיני הספיקות הרגילים, אלא דינים הנובעים משיקולים פנימיים של מצוות השבת אבדה. במספר מקומות בדבריו אנו מוצאים שהר"ן מתייחס לתועלת שיש לבעלים מכך שהמוצא נוטל את החפץ. למשל בנוגע לחפץ שנמצא בדרך נפילה עם סימנים במקום המשתמר קצת כותב הר"ן:

דאי דרך נפילה הוא זו היא אבידה שמוזהרין עליה והרי הוא מועיל לבעליה כשנוטל אותה.

לכאורה הכפילות מיותרת- אם מדובר באבדה שחייב בהשבתה אזי המוצא צריך ליטול אותה, ואין צורך להוסיף ולומר שיש בכך תועלת לבעלים. שימוש בלשון כזאת חוזר שוב כאשר הר"ן מדבר על ספק הנוח במקום המשתמר עם סימנים:

אם דרך נפילה הוא יש תועלת לבעלים בנטילתו.

גם כאן משתמש הר"ן בלשון "תועלת". ניתן היה להתלבט האם הר"ן טוען כי יש חובת השבה, או שאולי כוונתו רק לומר שיש תועלת לבעלים אך המוצא איננו חייב ליטול, אולם מהמשך דבריו משתמע בבירור שבמצב כזה ישנה חובת השבה:

אם הוא משתמר... דאיכא לספוקי בהנחה לא יטול דאע"ג דאי"ל דרך נפילה הוא ויטול, איכא לספוקי נמי בדרך הנחה, ואם הוא נוטל נמצא משנה מרשות משתמר לבעליו לגמרי לרשותו של מוצא שהוא משתמר ואינו משתמר וכדכתי' לעיל.

כלומר אין מדובר כאן בשני דברים נפרדים אלא בדבר אחד: כאשר יש לבעלים תועלת בנטילת החפץ על ידי המוצא, מוטלת עליו החובה לעשות כן. על פי הבנה זו ננסה להגדיר את תפיסתו של הר"ן. לפי הר"ן מצוות השבת אבדה היא מצווה "להועיל לבעלים". כאשר אדם מוצא חפץ כלשהו, עליו לבחון את כלל האפשרויות העומדות בפניו ולבחור באפשרות העדיפה ביותר מנקודת המבט של בעל החפץ. כאשר התועלת ברורה מצוות ההשבה קיימת. כאשר אין תועלת בנטילת החפץ על ידי המוצא, או במקרים בהם הנטילה דווקא תכביד על הבעלים ותקשה עליהם להחזיר את החפץ לרשותם הרי שהמוצא איננו צריך ליטול אותה.

לפי הסבר זה העברת מחפץ ממקום בעל רמת שמירה מסוימת למקום בעל רמת שמירה פחותה איננה נחשבת לאיסור של מזיק ממון חברו. כך גם העברה למקום שונה בעל אותה רמת שמירה איננה נחשבת איסור. במקרים אילו, מאחר והנטילה איננה משפרת את הסיכוי להשבת החפץ לרשות הבעלים (כלומר מצבים של ודאי הנוח) או פוגעת בהם (מה שמכונה "הפסד" בלשונו של הר"ן) מצוות ההשבה לא חלה על המוצא ועל כן אין לו ליטול את החפץ.

אולם עדיין יש להסביר מה קורה במצבי ספק. גם לפי ההסבר שהצענו ניתן עדיין להבין שכאשר יש ספק בשאלה האם הנטילה תועיל לבעלים או לא יש לנהוג על פי כללי הספקות. אם יש ספק האם המעשה מועיל או לא, לכאורה צריך לומר ש"ספק דאורייתא לחומרא" ויתחייב בהשבה. אולם ראינו כי הר"ן פוסק שלא ייטול, וזאת בגלל החשש להפסד. הסבר כזה עדיין ניתן להבנה במונחים של כללי הספקות הרגילים. אם נרצה לומר כי לא מדובר כאן בדיני ספקות נצטרך להוסיף מרכיב נוסף להסבר שיטתו של הר"ן, לפיו החיוב להועיל לבעלים איננו תלוי במצב העניינים האובייקטיבי, אלא בנקודת מבטו של המוצא. כלומר אין הדבר תלוי בשאלה האם מעשה הנטילה יועיל לבעלים או לא, אלא בהערכת המצב של המוצא לגבי תועלת זו. רק כאשר ברור למוצא עצמו שנטילתו עשויה להועיל לבעל החפץ, אז מוטלת עליו החובה ליטול ולהכריז. אם המוצא מסתפק לגבי מידת התועלת שתהיה במעשיו לבעל החפץ, הרי שחובה זו איננה קיימת[12].

כך ניתן להסביר את ההבדל שיש בדברי הר"ן לגבי ספק הנוח עם סימנים בין מקום משתמר למקום משתמר קצת. במקום המשתמר קצת המוצא מסתפק בין תועלת לבין מצב בו אין תועלת אך גם אין הפסד. במקרה טוען הר"ן כי ישנה חובה ליטול. לעומת זאת במקום המשתמר הספק הוא בין תועלת לגרימת הפסד. לפי הר"ן במצב כזה "הדבר שקול" אם יש תועלת או הפסד ועל כן לא ייטול. לא החשש שייגרם נזק לבעלים הוא הגורם לכך (שכן כפי שהסברנו, מאחר ויש סימנים אין בנטילת החפץ גרימת הפסד בהכרח) אלא עצם ההסתפקות של המוצא בשאלת התועלת מול ההפסד היא זו שפוטרת אותו מחובת ההשבה. לעומת זאת, כאשר מדובר בהסתפקות בין תועלת לבין מצב בו אין תועלת ואין הפסד, הדין הוא שהמוצא צריך ליטול את החפץ ולהכריז[13]. אם כן לפי ההסבר המוצע, הדין של "ספק הנוח" לדעת הר"ן איננו מבטא הכרעה במצב של ספק, אלא קביעה לפיה מדאורייתא אין בכלל מצוות השבה במקרים של ספק מעין זה[14].

סיכום

ראינו שיש מספר דרכים להבנת הדין של "ספק הנוח". דרך אחת היא להבין שקיים חשש שמא ייגרם נזק לבעלים. מאחר ויש ספק שמא הוא מזיק עליו להימנע מנטילת החפץ, כי שיש להימנע מכל ספק אסור. נראה כי כך הבינו התוספות, הרא"ש והנימוקי יוסף. דרך נוספת להבין דין זה היא לומר שמדובר בדין דרבנן. על פי הסבר זה שיקולים רגילים של כללי ספקות אינם גוררים את הדין של "לא ייטול", ואלמלא קביעתם של חכמים הדין היה שונה (נראה שהיה מותר למוצא ליטול את החפץ לעצמו). הבנה כזו של הדין ניתן למצוא בדברי הריטב"א.

לעומת זאת ניסינו להציע כי בדברי הר"ן משתקפת הבנה שונה של הדין, לפיה אין מדובר בכללי ספקות וגם לא בדין דרבנן, אלא בחלק מהותי מהגדרתה של מצוות השבת אבדה. לפי זה "ספק הנוח לא ייטול" זהו דין תורה, הנובע מכך שחובת ההשבה חלה רק כאשר המוצא בטוח כי נטילתו והכרזתו ישפרו את סיכוייו של בעל החפץ להשיבו לרשותו.

 

-------------------------------------------------------------------------

[1] יש להבין מדוע, שהרי ניתן להוציא את החפץ מיד המוצא גם בדרכים אחרות למשל באמצעות עדים (או טביעות עין במקרה שמדובר בתלמידי חכמים).

[2] ישנה מחלוקת בגמרא (ב"מ דף כ"ב:) האם מקום הווי סימן או לא. קושייה זו מתאימה לשיטת רבא שסובר שמקום הוי סימן.

[3] ישנה מחלוקת בראשונים בשאלה מה פירוש "לא יחזיר". רש"י הבין שלא יחזיר לבעלים שכן אין סימנים, אולם רוב הראשונים סוברים שהכוונה היא שלא יחזיר למקום שממנו נטל. הסבר שלישי ניתן למצוא אצל הרמב"ם (פרק ט"ו מהלכות גזילה ואבדה, הלכה א') שסובר כנראה שבמידה והמוצא נטל את החפץ הוא זכה בו, ואין הוא צריך להשיבו לבעלים כלל.

[4] את שיטת הרמב"ם המוזכרת בהערה הקודמת, יש שהבינו על פי עיקרון זה. להרחבה עיין בשיטת האגרות משה, המופיעה במאמר העוסק ב"אבדה מדעת), ובהערה 14 בהמשך מאמר זה.

[5] מפשט לשון הגמרא נראה לדעתי שאין מדובר ביישום רגיל של כללי ספקות אלא בדין מיוחד, שכן הגמרא מביאה אותו בשם ר' אבא בר זבדא בשם רב ולא כדין פשוט הנובע מן העובדה שמדובר במצב ספק, אולם אין זו ראייה מכרעת.

[6] לגבי השאלה האם יכול המוצא ליטול את האבדה לעצמו או לא, הדבר תלוי בשאלה האם התייאשו הבעלים.

[7] ישנה מחלוקת ראשונים לגבי מצוות העשה של "השב תשיבם"- האם כאשר אדם מוצא אבדה, מוטל עליו העשה של "השב תשיבם" וגם לאו של "לא תוכל להתעלם", או שמא מוטל עליו הלאו בלבד, וההתחייבות בעשה נוצרת רק לאחר נטילה. בכל מקרה, במצב כזה יש לכאורה ספק דאורייתא, שמא מבטל עשה ועובר על לאו, או רק עובר על לאו לפי השיטה שסוברת שהחיוב במצוות העשה נוצר רק לאחר הנטילה.

[8] דבר זה עשוי להסביר מדוע דין זה מובא בשם ר' אבא בר זבדא בשם רב, בהתאם למה שכתבתי בהערה 5.

[9] ניתן לתהות מה היה הדין במקרה כזה ללא תקנתם של חכמים? יתכן לומר שבמקרה הייתה אמורה להיות חובת השבה וחכמים תקנו שלא ייטול, אולם נראה לי שסביר יותר להבין שבאופן עקרוני מותר היה למוצא ליטול את החפץ לעצמו וחכמים אסרו זאת.

 

[10] דבר זה נכון כאשר מדובר בספק הנוח עם סימנים במקום המשתמר שכן ניתן להשיב על ידי עדים, אולם כאשר מדובר בספק הנוח ללא סימנים, לכאורה מדובר בנזק ממש. אולם גם במקרה כזה ישנה אפשרות שהבעלים יוציא את האבדה מיד המוצא, למשל על ידי הבאת עדים ואם כן, גם במקרה כזה לא מדובר בגרימת נזק ממשית.

[11] ניתן לומר שאין מדובר כאן באיסור ממש, אלא שאדם פשוט איננו רשאי להתעסק בממון חברו ללא רשותו. גרימת הפסד לעומת זאת עשויה להיות איסור תורה ממשי, ועל כן יתכן כי מקרה כזה חמור יותר לדעת הר"ן.

[12] הסבר זה דומה לתירוץ שהציע הנתיבות לקושייתו של הרמב"ן על שיטת הרמב"ם לעניין מצוות "לא תסור". הרמב"ם טען כי החובה לציית לתקנות חכמים נסמכת על מצוות "לא תסור". על כך הקשה הרמב"ן כי לפי זה לא ברור מדוע "ספק דאורייתא לקולא", שהרי כל ספק בדברי חכמים הוא בעצם ספק דאורייתא של "לא תסור". הנתיבות הציע הסבר לפיו מצוות "לא תסור" הינה איסור למרוד בדברי חכמים. כאשר אדם נמצא במצב של ספק, אין במעשיו מרד (שכן מרד דורש שהאדם ידע מה ציוו חכמים ויעשה הפוך)ועל כן ניתן להקל, וזאת על אף ש"לא תסור" הוא מצווה מן התורה. באופן דומה, אני מבקש לטעון כי על פי הר"ן "ספק אבדה" איננה אבדה ועל כן אין במקרה כזה חיוב להשיב.

[13] קל יותר להבין זאת כאשר עוסקים בלאו של "לא תוכל להתעלם", שכן ניתן לטעון שכאשר אדם מסופק האם החפץ שמונח לפניו הוא אבדה או לא או איננו "מתעלם". התעלמות, בדומה לעניין המרד שהוזכר בהערה הקודמת, יכולה להיות כאשר האדם מודע לכך שמדובר באבדה ובכל זאת הוא איננה נוטל אותה. לגבי העשה המצב עשוי להיות שונה, אולם גם לגביו ניתן להעלות השערה דומה, או לטעון שהוא חל רק יחד עם הלאו, ועל כן במצבי ספק כגון אילו אין חובה כלל.

[14] לכאורה יוצא מדברינו שבניגוד לשאר המצוות, הרי שבספק אבדה הולכים לקולא. ואכן, במספר מקומות בדברי הרמב"ם ניתן לראות שהוא הולך לקולא בספק אבדה (ראה מאמרי בנוגע ל"אבדה מדעת"). האגרות משה (יו"ד ח"א סימן קנ) הסביר זאת על פי כללי הספקות שלדיני ממונות, ולדבריו לפי שיטת הרמב"ם שאלת הבעלות על החפץ קודמת לשאלת החיוב במצוות ההשבה. אולם על פי דרכנו ניתן להסביר באופן אחר, דהיינו שמדובר בחלק מהותי של מצוות השבת אבדה.

שגיא אסרף

מחלוקת הרמב"ם והטור בסוגיית "אבידה מדעת"
שגיא אסרף

ע
עמדתו של הרמב"ם בסוגיה זו הינה שבמקרה של אבדה מדעת המוצא פטור מחובת השבת אבדה, אולם אין הוא רשאי ליטול את המציאה לעצמו. לעומתו, סובר הטור כי "אבדה מדעת הווי הפקר" ועל כן המוצא אבדה כזו רשאי לקחתה לעצמו.
שגיא אסרף

שיטת הר"ן בסוגיית ספק הנוח
שגיא אסרף

ה
הגמרא מביאה את הדין הנוגע למצב של "ספק הנוח" כלומר מצב בו המוצא מסתפק האם מדובר בחפץ שהונח במכוון על ידי הבעלים או לא. במאמר זה נתמקד בהסברו של הר"ן לסוגיה זו.
ישי שרייבר

יאוש באבידה
ישי שרייבר

מ
מאמר זה נעסוק בעז"ה במהות דין יאוש, עפ"י דברים שהתבררו בעזרת מקורות שנלמדו בקרב חבורת הלומדים במג"ל.
ישי שרייבר

זקן ואינה לפי כבודו
ישי שרייבר

ב
במאמר זה נעסוק בדין מיוחד בהשבת אבידה – זקן ואינה לפי כבודו. דין זה פוטר אדם מהשבת אבידה במקרה בו ההשבה אינה לפי כבודו של מוצא האבידה. במאמר נציג בעז"ה את הדעות השונות בפרטי הדין, ומתוך כך ננסה לעמוד על מהות הפטור.
ישי שרייבר

זוטו של ים
ישי שרייבר

א
אבידה שאינה מצויה אצל כל אדם מותרת. במאמר זה נברר את מהות ההיתר, האם זו גזירת הכתוב העומדת בפני עצמה, או שמא יש קשר בין היתר זה לדינים אחרים.
ישי שרייבר

גיזת זנבו – פחות משווה פרוטה ושבח אבידה
ישי שרייבר

ב
במאמר זה נעסוק בעניין הטיפול באבידה והשבחתה, וכן בנספחים אל האבידה.