גיזת זנבו – פחות משווה פרוטה ושבח אבידה

במאמר זה נעסוק בעניין הטיפול באבידה[1] והשבחתה, וכן בנספחים אל האבידה.

אומרת הגמרא (ב"מ כז.):

שור ושה דכתב רחמנא (בהשבת אבידה) למה לי? שור - דאפילו לגיזת זנבו, ושה... שה דאבידה לדברי הכל קשיא.

וצריך הסבר מה בדיוק למדנו מכאן, ומה מיוחד בגיזת זנבו.

רש"י (שם) מפרש וז"ל:

לגיזת זנבו - שאפילו שער שבסוף הזנב יחזיר.

כלומר הלימוד הוא שצריך להחזיר את אותו השיער (לאפוקי שלא יקחנו לעצמו). ועדיין צריך ביאור, מה ההו"א שיקחנו לעצמו ולא יחזיר?!

וכן שאלו התוס' (שם) וז"ל:

לגיזת זנבו - וא"ת אם יש בה שוה פרוטה פשיטא ואם אין בה שוה פרוטה הא ממעטינן לקמן מהשבה.

לתוס' פשוט שלא ייתכן שהתורה מחייבת להשיב שיער שאין בו ש"פ, שהרי א"צ להשיב אבדה שאין בה ש"פ. ויל"ע במה מדובר, בגיזה שהיתה גזוזה כבר לפני שנמצאה, או בגיזה שהמוצא גוזז. אם נאמר שמדובר בגיזה שנגזזה לפני מציאתה, לכאורה פשוט שיש להתייחס אליה כמציאה בפני עצמה, וכיוון שאין בה ש"פ, לא איכפת לן במה שבאה מכח שור גדול, שהרי היא עומדת בפנ"ע[2], ומובנת קושיית התוס'.

אך על הסבר זה ק"ק, למה נקראת כלל גיזת זנבו. דהלשון גיזת זנבו משמע שמדובר בדבר שקשור לשור, ולא בדבר העומד בפנ"ע.

לכן מצד הלשון משמע יותר שמדובר בגיזה שנגזזה ביד המוצא. ופשוט לתוס' שאין צריך להשיב גיזה זו אם אין בה ש"פ, למרות שנגזזה משור שיש בו ש"פ. ודבר זה צריך ביאור, הרי הזנב היה חלק מהשור, ובשעת המציאה התחייב המוצא בהשבה על כל השור, וא"כ איך יכול להפקיע עצמו מהשבת שיער הזנב?! הגע בעצמך, אם מצא אדם כד קמח והוציא ממנו מעט קמח, האם יפטר בכך מהשבת אותו מעט (שאין בו ש"פ)?!

ובאמת כך כתב הריטב"א[3] (בחידושיו כאן) וז"ל:

דאע"ג דלית ביה שוה פרוטה חייב להחזיר כיון דעיקר האבדה יש בה שוה פרוטה

כלומר מכאן למדנו שכל מה שהיה חלק מהאבידה – נשאר בחובת ההשבה. מ"מ גם לפי הריטב"א רואים שהיה צריך פסוק בשביל זה, וצ"ל שהו"א שמכיוון שמותר (ואולי אף צריך, כמו שיתבאר בהמשך בעז"ה) לגזוז את הזנב, ממילא כבר נפרדה הגיזה ונעשתה דבר בפנ"ע, ובה אין ש"פ (דלא כקמח, שם אין סיבה להפריד מעט מהשאר), קמ"ל.

ננסה להעמיק בנקודה זו יותר. יש מקום לדון איך להתייחס לפטור של פחות מש"פ. הגמרא (בהמשך העמוד, כז.) לומדת פטור זה מפס' "אשר תאבד... ומצאתה", שתהא קרויה אבדה ומציאה (עפ"י רש"י שם). אפשר להבין מכאן שהתורה התעניינה רק בשעת האבדה והמציאה[4], שאם היתה שווה פרוטה בזמן הקובע לא שייך תו לפטור מדין פחות מש"פ. ובאמת כך מפורש בגמרא (ב"מ נ"ה.):

המוצא אבידה שוה פרוטה חייב להכריז, ואף על גב דזל.

וכן נפסק ברמב"ם (גזילה ואבידה י"ג, א') ושו"ע (רס"ב ס"א, ע"ש בט"ז).

אם כן, הרי כל החפץ הנמצא (השור בניד"ד) התחייב בהשבה, ואיך שייך עכשיו לפטור מדין פחות מש"פ? ואפשר שקנה המוצא בשינוי, כלומר הואיל ואישתני ה"ה דבר חדש, והואיל ואין בו ש"פ לא חל עליו חיוב ההשבה. כך היא דעת התוס', וכך היינו אומרים לפי הריטב"א אלמלא הפסוק. ועכשיו שאיתרבי משור צ"ל שלא מועיל שינוי באבדה, או דלא חשיב שינוי. ועי' ריש סימן שנ"ד בדין גזלן שגזז ושם בש"ך (סק"ד) ונתיה"מ (ביאורים סק"א) ואכמ"ל. מ"מ משמע שגם לפי תוס' אם יש בו ש"פ פשוט שחייב להחזיר, א"כ צ"ל שחיוב ההשבה חל מחדש למרות השינוי, אלא שכיוון שזו חלות חיוב חדשה, היא לא חלה על פחות מש"פ.

ונבאר עוד, דהנה התוס' (כז. ד"ה פרט, וביתר ביאור בתוס' רבינו פרץ) הקשו אמאי איצטריך קרא לפטור פחות מש"פ, שהרי אינו ממון כלל, ותירצו דהו"א לחייב מכלל "כל אבידת אחיך". ויש להסתפק האם לאחר שהתורה פטרה חזרנו להבנה הפשוטה שאינו ממון, או שיש פטור מיוחד. ולכאורה מהדין שחייב להחזיר אפילו שהוזל אחרי המציאה, מוכח שלא חזרנו להבנה הפשוטה, שא"כ היה צריך לפטור במקרה זה, שהרי סוכ"ס אינו ממון[5]. אלא שהתחדש כאן שאע"פ שאינו ממון כעת, הואיל והיה ממון בשעת האבידה והמציאה (וכנ"ל) צריך להשיב.

אם כן הוא, לכאורה בניד"ד שהאבידה השתנתה ואנו באים להחיל חיוב חדש, מנא לן לחלק בין ש"פ לפחות מש"פ? הרי כדי להיפטר מדין "כל אבידת אחיך" צריך שלא יהיה ש"פ בשעת אבידה או מציאה! וצ"ל שכאשר החיוב לא מתחיל בשעת מציאה אלא אח"כ, שעת החיוב נחשבת כמו שעת המציאה, ואם בשעה שאנו באים להחיל את החיוב אין בה ש"פ, לא חלה המצווה. ולפי"ז אפשר לומר שיש הבדל מהותי בין שעת אבידה לשעת מציאה, שאע"פ שבשתיהן תלתה התורה, מ"מ שעת אבידה היא גזה"כ שיהיה ממון אבוד, ואילו שעת מציאה מהותה שחלות החיוב היה על ש"פ, והכל תלוי בשעת חלות החיוב.

עד כאן ביארנו את קושיית התוס' ושיטת הריטב"א, העוסקים בחלק פחות מש"פ שנפרד מאבידה גדולה שיש בה ש"פ.

נציין שבריטב"א יש הסבר נוסף לדין הגמרא, וז"ל:

ואפשר דאפילו להא (כלומר לגיזת זנבו שיש בה שוה פרוטה) איצטריך דלא תימא דאפקורי מפקיר לה לגביה כיון דטרח בגיזתו כדי שיחזור ויגדל.

כלומר הו"א שהואיל וניחא ליה למאבד שיגזוז המוצא את זנבה ויקח לעצמו, כדי שישביח לעתיד, אין צריך להשיב, קמ"ל שצריך להחזיר גם את זה[6].

ברמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק יד הלכה א) נראה שהבין באופן דומה, וז"ל:

ולמה פרט שור ושה להחזיר אפילו גיזות השה או גז זנב השור אף על פי שהוא דבר מועט.

אמנם בהגהות מיימוניות (שם) הביא את דברי התוס' שחייב לגוזזה בעתה, אך בלשון הרמב"ם אין נראה לומר כן, שכתב "להחזיר" ולא כתב "לגזוז". לכן נראה שכוונת הרמב"ם כדברי הריטב"א, שצריך להחזיר. אך יש מקום להסתפק האם כוונתו על פחות מש"פ[7], וכפירוש העיקרי בריטב"א, או על ש"פ, וכפרוש השני שהבאנו לעיל, ואז המילים "אף על פי שהוא דבר מועט" יסובו על עניין המחילה, דהיינו שהו"א שהמאבד מוחל על דבר מועט כזה (אע"פ שיש בו ש"פ) כדי שישביח לעתיד, וכנ"ל.

שיטת בעלי התוספות

כעת נפנה לעסוק בתירוץ התוס', ההולך בכיוון אחר לגמרי, וז"ל:

וי"ל דאצטריך שחייב לגוזזה בעתה אף על פי שאין בה שוה פרוטה בשעה שגזזה.

כלומר לפי התוס' החידוש הוא שצריך לגזוז אע"פ שאין בגיזה זו ש"פ. ונראה שכוונתם שבכל גיזה בפנ"ע אין ש"פ, אך בכמה פעמים יצטרף לש"פ. ולכאורה צריך לגזוז כדי שיצטרף לש"פ, ותהיה בזה מצוות השבה. וכן כתב בפרישה (סימן רסז אות ט"ז):

ופירשו התוספות (ד"ה לגיזת) דר"ל אף על פי שאין בה שוה פרוטה בשעת גזיזה צריך לגזזם בעת שראוי לגזוז כדי שיחזור ויגדל ויחזור ויגזוז ולבסוף הוה פרוטה:

אמנם הדברים מבוארים יותר (ואולי באופן שונה קצת) בתוספות אחרים, וז"ל תוס' הרא"ש (כאן):

שור לגיזת זנבו. וא"ת אי דאית ביה שוה פרוטה קרא למה לי ואי דלית ביה שוה פרוטה אמאי חייב להחזיר, וי"ל דאתא קרא לאשמועי' דחייב להתעסק בשבח האבידה דכשיגדל הזנב עד כדי גיזה חייב לגוזזו כדי שיחזור ויגדל ויגוז תמיד.

נשים לב כי בתירוצו של הרא"ש לא הזכיר כלל אי יש בו ש"פ או לא, דעיקר החידוש הוא בעצם הצורך להשביח. (אמנם במה שכתב "כדי שיחזור ויגדל ויגוז תמיד" משמע שר"ל שבכך יצטרף לש"פ, וכדברי התוס'. ויש לדחות דכוונתו כדי שיחזור ויגדל ביד המאבד לאחר שיחזיר לו, כלומר שמשביח את השור עצמו, אך אין זו משמעות הלשון. וע"ע מ"ש לקמן בשיטת הרשב"א.)

נחדד את הדברים בעז"ה. המשנה (כח:, כט:) מלמדת איך לטפל באבידה, אך שם מדובר על שימור המצב הקיים (כדברי המשנה: "והשבותו לו" - ראה היאך תשיבנו לו). לעומת זאת גיזת הזנב אינה נצרכת לשימור השור. לא מסתבר שהשור ייפגע אם לא יגזזו את זנבו (שלא כמו שה, שסובל מהחום). אם כן יש כאן חידוש גדול, והוא שצריך לעסוק בשבח אבידה חיובי, ולא רק במניעת הפסד.

וז"ל תוס' רבינו פרץ (העתקתיו מ"עוז והדר"):

שור לגיזת זנבו. וא"ת, היכי מיירי אי דאית ביה שוה פרוטה, אמאי איצטריך קרא, פשיטא דמחזירי', ואי דלית ביה שוה פרוטה אמאי מחזירין. וי"ל דאצטריך קרא לאשמוע' שחייב להתעסק בהשבת האבידה דזנב השור כדי לגוז גיזה, דחייב לגוז גיזה כדי שיחזור ויגדל ויגוז תדיר דלא תימא דאינו צריך להתעסק בשבח המציאה, קמ"ל.

הרי דבריו כדברי תוס' הרא"ש.

בחידושי הרשב"א פירש באופן דומה לכאורה, וז"ל:

שור לגזת זנבו, וא"ת אי אית ביה שוה פרוטה פשיטא ואי לית ביה שוה פרוטה אמאי חייב להחזיר, וי"ל לעולם דאית ביה שוה פרוטה וקמ"ל קרא שחייב להתעסק בשבח אבדה ולגוז זנבו כשיגיע לכדי גיזה כדי שיגדל ויחזור ויגוז.

בהערות הרב אליהו ליכטנשטיין (בהוצאת מוסד הרב קוק) הגיה בתירוץ הרשב"א "דלית ביה ש"פ", כדי להשוות דבריו לדברי התוס'. אך בפשטות אפשר להסביר את דברי הרשב"א כלשונו בשני אופנים. אופן א', הקרוב יותר לדברי התוס' אך דחוק יותר בלשון, הוא דאית ביה ש"פ אחרי הצירוף, כלומר דאית ש"פ בכל הגיזה שעתיד לגזוז (וצ"ל שמשער שיקח עוד הרבה זמן עד שימצא את המאבד, כגון שיש הרבה זמן עד הרגל). אופן ב', הנראה יותר בלשונו, ונראה שזה גם הפשט בתוס' הרא"ש ור"פ, הוא שיש ש"פ בכל גיזה וגיזה, ואעפ"כ היה צריך פסוק ללמד זאת, כי עיקר החידוש הוא שצריך לטרוח בשבח האבידה. כלומר אלמלא הפס' הייתי אומר שאין צורך לטרוח לגזוז, כי השור אינו נפסד בכך שאינו נגזז וכנ"ל, קמ"ל שצריך לטרוח לגזוז כדי שהמאבד ירוויח[8].

בפשטות לפירושים אלו השבח הוא בגיזה עצמה. אך אולי אפשר לומר שהשבח הוא בגוף האבידה, שבעתיד, כאשר יחזור השור לבעליו, יצמח זנבו באופן טוב (מהיר או איכותי) יותר. וראיתי בהערת הרב אליהו ליכטנשטיין הנ"ל (בסוף דבריו בהערה 358) שהציע לפרש כך בדברי התוס', ולפי"ז אפשר שא"צ כלל להחזיר הגיזה לבעלים, אף כשיצטרף לש"פ, ודלא כדברי מהרו"ך (בפרישה הנ"ל).

פירושים נוספים

וז"ל האור זרוע (חלק ג פסקי בבא מציעא סימן עד-עה)

שור ושה דכתב רחמנא למה לי שור לגוזר זנבו ושה לגיזותיו. פירש"י זצ"ל שאפי' שיער שבסוף הזנב יחזיר. ולא נהירא דהיכי דמי אי דאית ביה שוה פרוטה קרא למה לי. ואי דלית ביה שוה פרוטה אמאי חייב להחזיר. ופי' רבינו שמשון זצ"ל דאתא קרא לאשמעינן דחייב להתעסק בשבח אבידה כשגדל בזנב כדי גיזה חייב לגזוז כדי שיגדל ויחזור ויגזוז:

והרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל פי' שאם מצאן גזוזין ונטענו אצלו וגזז חייב להחזיר. אבל להתעסק ולגזוז משמע דלא מיחייב. ועוד פי' שאם מצא גיזי זנב שור ואין לו בהם סימן יביא השור בזנבו הגזוז ויקחם. וכן לשה. ועוד פי' דמהדר שור ושה בסימן גיזותיו. ועוד פי' לגיזת זנבו שאם יוציא הצמר של זנבו ויהא דומה לצמר אותו השור הרי אלו שלו. מיהו לא אתי שפיר לאלו הפירושים הא דפריך ליכתוב רחמנא שור דאפילו לגיזת זנבו וכ"ש שה לגיזותיו:

בתחילה מביא האו"ז פירושים שכבר הבאנו לעיל, אך אח"כ מביא את פירושי רבינו ברוך מארץ יון, שהם חדשים לנו. בתירוצו הראשון הוא הולך בכיוון דומה לשיטת רש"י, שלא מדובר כלל בהשבחת האבידה, אלא שאם גזז צריך להחזיר. אלא שכדי ליישב את קושיית התוס' הוא מעמיד את הלימוד באופן שהזנב צמח אצלו, שהו"א שהואיל ולא היה בעולם בשעת המציאה לא חלה עליו חובת ההשבה, קמ"ל.

הפירושים הבאים מסבירים את הלימוד באופן שונה לחלוטין, ומשווים את הלימוד משור ללימוד משמלה וחמור, דהיינו שהנושא הוא אופן ההשבה, כלומר זיהוי המאבד, ולא החפץ המושב. אמנם האו"ז מקשה על פירושים אלו, אך אולי יש ליישב ואכמ"ל בזה[9].

התבוננות

ראינו לעיל שלפי חלק מהראשונים צריך להשביח את האבידה. וצ"ע מה גדר חובה זו. האם המוצא מחרישה חייב להשכירה? האם המוצא פרה חייב לחלוב אותה? האם דברי המשנה "כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל" הם לא רק לצורך כיסוי ההוצאות, אלא גם כדי להרוויח? או אולי גיזת השור היא רק חלק מכיסוי הוצאות אכילתו?

מעבר לכך, יש לשאול האם משהו מדין זה קיים גם בפקדון רגיל, מדיני שמירה, או שזה דין מיוחד בהשבת אבידה. וכן לגבי כל דיני שמירת אבידה המפורטים בפירקין. ובאמת לגבי מניעת הפסד – שייך גם בפקדון. אך בשבח, כמו זנב השור, לכאורה לא מצינו.

ועי' ש"ך רס"ז סקט"ו, שדיבק הפרודים, ודבריו מוקשים מדברי נמוק"י שהביא השיטות כשתיים שונות, וכן מריטב"א הנ"ל שהבחין בין שתי השיטות.

-------------------------------------------------------------------------------------------------

[1] הדגש לא יהיה על מניעת ההפסד, כגון ניעור הטלית והקריאה בספר, אלא על שבח חיובי.

[2] אכן יש מקום לומר שאם מצא את הגיזה ביחד עם השור (וכגון שניכר שבאה הגיזה משור זה) ייחשב הכל כדבר אחד, וא"כ י"ל שזה גופא מה שבאה התורה ללמד במילה שור, שהגיזה נספחת לשור וצריך להשיב גם אותה אע"פ שאין בה ש"פ.

[3] וכן בנמוק"י בשם הרנב"ר.

[4] והזמן שביניהן, לרבא אליבא דר' יהודה בהמשך הסוגיא.

[5] אם לא שנאמר שעכשיו חייב כי כבר התחייב בשמירה, והפטור של פחות מש"פ הוא רק מ"לא תוכל להתעלם", שמכך נובע גם היתר לקחת לעצמו, אבל אחרי שלקח ע"מ להחזיר כבר חייב כשומר.

[6] ויל"ע מה בדיוק התחדש, האם התורה נתנה לנו כאן אומדן דעת של המאבד, או אולי התורה אמרה שלמרות שבאמת ניחא ליה בכל זאת צריך להחזיר. ולכאורה אם היתה מחילה והפקר ודאי היה מועיל (עפ"י תוס' ב"ק סו. ד"ה כיון דבאיסורא אתי לידיה, הובא במאמרנו "יאוש באבידה"), ואולי אין כאן ממש מחילה.

[7] ומצאתי שכן הבין בדבריו הרב לב מבין (ר' בכור יצחק נאבארו, מגדולי איזמיר, נפטר בשנת תקצ"א), וז"ל (הלכות גזלה ואבדה פרק יד הלכה א): [והנה] במ"ש רבינו שהוא דבר מועט נראה דר"ל אף על פי שהוא פחות משוה פרוטה אעפ"כ חייב להחזיר והיינו כיון דמעיקרא איכא בכולה שו"פ ויותר משו"ה חייב להחזיר האי גיזה אף על פי דליכא שו"פ דבתר מעיקרא אזלינן וכ"כ הנמוק"י בשם הר"ן והרב ז"ל ועיין להלבוש בחו"מ סי' רס"ז ולהסמ"ע בס"ק י"ח ולהש"ך בס"ק ט"ו.

[8] מכך שהרשב"א העמיד את הלימוד בש"פ, משמע שבפחות מש"פ לית ליה צירוף לש"פ. אפשר להסביר זאת מטעם ספק, דהיינו שלא ברור כלל שתהיה עוד גיזה לפני שימצא את המאבד, ולכן אין צריך לטרוח בפחות מש"פ. ואפשר להסביר שגם אילו ידענו שיצטרף, מ"מ כיוון שמדובר בשבח, לא הצריכה התורה לטרוח בשבח שכרגע אין בו ש"פ.

[9] אולי י"ל שמש"כ בגמ' "וכ"ש שה לגיזותיו" ר"ל דגיזת השה היא סימן יותר טוב מגיזת זנב השור, משום שאפשר יותר להבחין שם בדמיון. אך אולי אין זה נכון במציאות.

שגיא אסרף

הערמת ריבית
שגיא אסרף

ב
במאמר זה ננסה לברר את גדרו של איסור הערמת ריבית, וזאת על מנת שניתן יהיה לבחון האם אין בהיתרי העסקה השונים הקיימים כיום משום איסור של "הערמת ריבית"
שגיא אסרף

הלוואה לעומת מקח וממכר
שגיא אסרף

מ
מטרתו של מאמר זה הינה להבין כיצד תפסו הראשונים את מהות ההבדל בין מקח להלוואה, ולהראות השלכות שעשויות להיות להבנות שונות אילו.
שגיא אסרף

מחלוקת הרמב"ם והטור בסוגיית "אבידה מדעת"
שגיא אסרף

ע
עמדתו של הרמב"ם בסוגיה זו הינה שבמקרה של אבדה מדעת המוצא פטור מחובת השבת אבדה, אולם אין הוא רשאי ליטול את המציאה לעצמו. לעומתו, סובר הטור כי "אבדה מדעת הווי הפקר" ועל כן המוצא אבדה כזו רשאי לקחתה לעצמו.
שגיא אסרף

שיטת הר"ן בסוגיית ספק הנוח
שגיא אסרף

ה
הגמרא מביאה את הדין הנוגע למצב של "ספק הנוח" כלומר מצב בו המוצא מסתפק האם מדובר בחפץ שהונח במכוון על ידי הבעלים או לא. במאמר זה נתמקד בהסברו של הר"ן לסוגיה זו.
ישי שרייבר

יאוש באבידה
ישי שרייבר

מ
מאמר זה נעסוק בעז"ה במהות דין יאוש, עפ"י דברים שהתבררו בעזרת מקורות שנלמדו בקרב חבורת הלומדים במג"ל.
ישי שרייבר

זקן ואינה לפי כבודו
ישי שרייבר

ב
במאמר זה נעסוק בדין מיוחד בהשבת אבידה – זקן ואינה לפי כבודו. דין זה פוטר אדם מהשבת אבידה במקרה בו ההשבה אינה לפי כבודו של מוצא האבידה. במאמר נציג בעז"ה את הדעות השונות בפרטי הדין, ומתוך כך ננסה לעמוד על מהות הפטור.
ישי שרייבר

זוטו של ים
ישי שרייבר

א
אבידה שאינה מצויה אצל כל אדם מותרת. במאמר זה נברר את מהות ההיתר, האם זו גזירת הכתוב העומדת בפני עצמה, או שמא יש קשר בין היתר זה לדינים אחרים.
ישי שרייבר

גיזת זנבו – פחות משווה פרוטה ושבח אבידה
ישי שרייבר

ב
במאמר זה נעסוק בעניין הטיפול באבידה והשבחתה, וכן בנספחים אל האבידה.
ישי ספיבק

כפיה בצדקה
ישי ספיבק

ל
למרות שהדין היסודי הוא שכופים על הצדקה וכאילו הנותנים הם בעלי החוב של העני הרי שאנו ממתקים את הכפיה על פי השיטות שרואות בצדקה דין מוסרי
ישי ספיבק

פשיעה בצדקה
ישי ספיבק

מ
מה המעמד של מי ששומר על כספי צדקה טרם נתינתם לעני?
אבישי גרינצייג

הגבלת צעדי העני
אבישי גרינצייג

ה
האם מותר לאסור על עני לבקש צדקה, כאשר המטרה היא למנוע היזק אשר עלול להיות נלווה לתופעת הקבצנות ולא הצרת צעדי העני כשלעצמה (כגון: ריבוי גניבות), והאם מותר להגביל את היתר העניים להתדפק על דלתי התושבים ?
אבישי גרינצייג

מחסורו של ילד
אבישי גרינצייג

ה
האב חייב בילדיו להשלים כל צורכיהם מדין צדקה. ואמנם נחלקו השו"ע והרמ"א (יו"ד סימן רנ) אם החיוב של "די מחסורו אשר יחסר לו" הוא מצווה על הציבור דווקא או גם על היחיד, אך האב עצמו חייב, כיוון שהוא מחוייב בצדקה יותר משאר הציבור.
אבישי גרינצייג

האם צריך כוונה לשמה במצוות הצדקה?
אבישי גרינצייג

נ
נחלקו האחרונים האם מצוות צדקה צריכה כוונה כשאר המצוות או שמא העיקר הוא שהעני קיבל
אבישי גרינצייג

העשה ולא תעשה שבצדקה
אבישי גרינצייג

כ
כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ.

עיצוב ובניית אתר: WebMeUp