הערמת ריבית

הערמת ריבית

פתיחה

כיום קיימים סוגים שונים של היתרי עסקה אשר מאפשרים ללוות בריבית מבלי לעבור בפועל על איסורי ריבית. היתרים אילו משמשים בדרך כלל את הבנקים, משום שלקיחת ריבית הינה דבר הכרחי לצורך תפקודם. היתרים כאלו מעוררים לעיתים אי נחת מצדם של לא מעט אנשים, הרואים בכך ניסיון לעקוף את איסור התורה על ידי שימוש בדרך של הערמה הלכתית[1]. אולם מלבד הבעיה שמתעוררת מעצם הניסיון לעקוף את איסורי התורה, הרי שבמקרה של ריבית עשויה להתעורר בעיה נוספת, שכן לכאורה הגמרא בפרק "איזהו נשך" קובעת במפורש כי ישנם דברים אשר נאסרו על ידי חכמים משום "הערמת ריבית": "תני רב ספרא בריבית דבי רבי חייא: יש דברים שהם מותרין, ואסורין מפני הערמת ריבית" (ב"מ דף ס"ב ע"ב).

במאמר זה ננסה לברר את גדרו של איסור זה, וזאת על מנת שניתן יהיה לבחון האם אין בהיתרי העסקה השונים הקיימים כיום משום איסור של "הערמת ריבית". המונח "הערמה" מתייחס בדרך כלל למקרים בהם ישנו ניסיון לעקוף איסור הלכתי כלשהו[2], ולכן באופן פשוט ניתן להבין כי המונח "הערמת ריבית" מתייחס למצבים בהם ישנה כוונה מצד הצדדים לקחת ריבית אך לעשות זאת באופן שלא נאסר מן התורה. דברים שנאסרו על ידי חכמים משום "הערמת ריבית" עשויים להיות מובנים בשתי דרכים:

  1. מקרה בו ברור לנו כי כוונתם של שני הצדדים הינה לקחת ריבית, אף על פי שבפועל אין במעשה שלהם משום איסור ריבית.
  2. אין צורך בכוונה לקחת ריבית על מנת לאסור, אלא מדובר בסוג מסוים של מקרים אשר דומים לריבית ונאסרו משום חשש להערמה, אולם מעשים אילו נאסרו על ידי חכמים גם כאשר הכוונה איננה קיימת. מאידך, מקרים מסוג שונה אשר בהם ישנה כוונה להערים לא יהיו בהכרח אסורים לפי הסבר זה.

ברור כי לפי כל אחד מן ההסברים הללו, יש צורך שהמקרה שבו אנו עוסקים יהיה בעל דמיון כלשהו לריבית על מנת שהוא יחשב כהערמה. לכן מלבד שאלת הצורך בכוונה מצד הלווה והמלווה, כאשר מתייחסים למקרים שנאסרו משום "הערמת ריבית" יש להבין מדוע מצד אחד מקרים אילו אינם נחשבים לריבית גמורה שאסורה מדאורייתא, ומצד שני אם אין מדובר בריבית גמורה אך בכל זאת ישנו דמיון כלשהו לריבית, יש להבין במה נבדלים מקרים אילו מיתר המקרים אשר אינם נחשבים לריבית מן התורה אולם חכמים בכל זאת אסרו אותם בשל הדמיון לריבית והאם יש להבחנה זו השלכה מעשית[3].

על מנת לתת מענה לשאלות אילו, נעיין תחילה בשתי סוגיות בהן הגמרא משתמשת בביטוי "הערמת ריבית": הסוגיה בפרק "איזהו נשך" במסכת בבא מציעא ובסוגיית "מקדש בהנאת מלווה" המופיעה בתחילת מסכת קידושין. בסוגיות אילו נראה שתי דוגמאות למקרים אשר נאסרו משום הערמת ריבית, ולאור הפירושים השונים שנתנו להם על ידי הראשונים ננסה לעמוד על מספר אפשרויות להבנת איסור ההערמה ולהבחנה בינו לבין יתר איסורי דרבנן בריבית. לבסוף, נראה הסברים נוספים לאיסור הערמת ריבית אשר הובאו על ידי האחרונים, תוך התייחסות להיתרים שונים שהוצעו בתקופתם.

סוגיית בבא מציעא

סוגיית הגמרא

הגמרא בבבא מציעא דף ס"ב ע"ב מביאה את הדין של הערמת ריבית. הגמרא מנסה להעמיד את דברי המשנה הפותחת את פרק "איזהו נשך" אשר עוסקת בביאור הדין של ריבית דרבנן כשיטתו של ר' חייא, ולטעון כי היא מתייחסת למקרה של "הערמת ריבית":

"דתני רב ספרא בריבית דבי רבי חייא: יש דברים שהם מותרין, ואסורין מפני הערמת ריבית. כיצד? אמר לו: הלויני מנה! - אמר לו: מנה אין לי, חטין במנה יש לי, שאני נותן לך. נתן לו חטין במנה, וחזר ולקחן הימנו בעשרים וארבע סלע - מותר, ואסור לעשות כן מפני הערמת ריבית"

הגמרא מציגה מקרה בו אדם ביקש מחברו ללוות מנה. במקום מנה, נתן לו חברו חיטים ששוות מנה[4]. לאחר מכן מכר הלוקח לנותן את החיטים שקיבל ממנו במחיר נמוך יותר, ולבסוף החזיר לו מנה בתמורה לחיטים שלווה או קנה ממנו. כלומר בסיום העסקה האדם שנתן את החיטים קיבל סכום כסף גדול יותר ממה שנתן, אף על פי שתמורת החיטים עצמם הוא קיבל בדיוק את אותו הסכום.

מהניסיון של הגמרא להעמיד את המשנה במקרה של הערמה, ניתן להבין שרק מעות תמורת מעות נאסרו משום הערמה, ולא מעות תמורת פירות, כאשר הנימוק לכך הוא שמקרה זה לא מחזי כריבית:

"אי אית ליה חמרא ללוה דיהיב ליה בשלשים דינר - פירא הוא דקא שקיל מיניה, ולית לן בה. ואי לא, כיון דלית ליה חמרא - ודאי משקל זוזי מיניה, מחזי כריבית".

לבסוף דוחה הגמרא את האפשרות להעמיד את המשנה במקרה של הערמת ריבית, מאחר ופשט לשון המשנה איננו מתאים למקרה של ההערמה ולכן היא מפרשת אותה באופן שונה, על פי שיטתו של רב אושעיא[5].

משמעותה של "הערמת ריבית"

כעת ננסה להבין אילו מן המאפיינים של המקרה המתואר בגמרא הופכים אותו לכזה שנאסר משום הערמת ריבית. ראשית, באשר לשאלת הכוונה, במקרה שלפנינו עשויות להיות מספר אינדיקציות לכך שכוונת שני הצדדים הייתה למעשה תשלום ריבית: בתחילה ביקש הלווה מחברו ללוות מנה ואילו חברו נתן לו חיטים בשווי זה, והדבר עשוי לרמז על כך שמתחילה הייתה כוונה למכור אותם בחזרה. גם העובדה שבסופו של דבר הלוקח מוכר לנותן את החיטים שקיבל ממנו עשויה להעיד על כך שהם אינם מעוניינים במכירה עצמה, אלא אך ורק בתוספת רווח לנותן החיטים בתמורה להלוואה. לכן יתכן כי דווקא העובדה שישנה אינדיקציה ברורה לכך שהייתה כוונת ריבית אוסרת עסקה שכזו.

מלבד שאלת הכוונה עולה שאלה נוספת ביחס למקרה המתואר בגמרא, והיא השאלה האם קיומה של ההלוואה היה מותנה בכך שהלווה ימכור את החיטים בחזרה למלווה. אם התשובה לכך היא חיובית, יש להבין מדוע הדבר איננו בגדר ריבית גמורה. אולם אם נאמר כי ההלוואה לא הותנתה במכירה, הרי שמדובר במתנה גמורה מצדו של המלווה ואם כן מתעוררת השאלה האם ישנו צורך במכירה מוזלת דווקא על מנת להפוך את המקרה לכזה שנאסר משום הערמה, או שכל נתינת מתנה ללווה עשויה להיכנס לגדר זה.

בכדי לענות על שאלות אילו נעיין תחילה בדבריהם של הרמב"ן והרשב"א על הסוגיה, ולאחר מכן בסוגיית המקדש בהנאת מלווה המופיעה בתחילת מסכת קידושין, ואשר גם בה מוזכר המושג "הערמת ריבית". מתוך ההשוואה בין הסוגיות ננסה להבין מהם המאפיינים הדרושים על מנת להתייחס למקרה כלשהו כהערמת ריבית.

מחלוקת הרמב"ן והרשב"א

הרמב"ן בחידושיו לסוגיה מתייחס למספר עניינים הקשורים לדין של הערמת ריבית. בתחילת דבריו מתייחס הרמב"ן לשאלת ההבדל שבין המקרים שאסרו חכמים משום "הערמת ריבית" לבין יתר האיסורים שקבעו חכמים בנוגע לריבית. הרמב"ן מביא את דעתם של אילו הסוברים כי הערמת ריבית איננה בגדר של "אבק ריבית", וכי בניגוד לשאר איסורי הריבית שנאסרו מדרבנן הרי שהערמת ריבית נאסרה רק לכתחילה, אולם אם הלווה והמלווה עברו על האיסור הרי שהמלווה יכול לגבות מן הלווה את כל הסכום שהלווה לו[6]. הרמב"ן חולק על דעה זו, וזאת מאחר והגמרא עצמה ניסתה להעמיד את דברי המשנה (שעוסקים בריבית דרבנן) במקרה של הערמת ריבית:

"הא דתני ר' חייא יש דברים שמותרין ואסור לעשותן מפני הערמת ריבית. יש מפרשים דלאו אבק ריבית הוא אלא הערמה בעלמא לכתחלה וב"ד גובין אותו אם עבר ועשה כן, ולא משמע לי מדאוקימנא למתני' בכה"ג וקרי ליה תריבית כלומר ריבית דדבריהם אלמא אבק ריבית הוא וכדפרשינן בגמרא מתני' לעיל".

כלומר לפי הרמב"ן גם הערמת ריבית היא בגדר של "אבק ריבית". ניתן להבין את דברי הרמב"ן בשני דרכים: או שלדעתו אין הבדל כלל בין "הערמת ריבית" לבין "אבק ריבית" ואילו למעשה רק שני שמות שונים לדברים שאסרו חכמים מחמת הדמיון לריבית, או שמדובר בשני סוגים שונים של מקרים שנאסרו על ידי חכמים מטעמים שונים אולם שניהם נאסרו לכתחילה ושניהם אינם ניתנים להוצאה בדין.

לאחר מכן טוען הרמב"ן כי למרות שהאוקימתא של המשנה כעוסקת במקרה של הערמת ריבית נדחתה, הרי שהעיקרון לפיו הערמת ריבית איננה נאסרה כאשר אין בה משום "מחזי כריבית", כלומר כאשר מדובר בפירות תמורת פירות, בכל זאת  נפסק להלכה:

"וחזינן מקצת רבנן דבי רב דאמרי דאע"ג דאידחי ליה פירוקיה דאביי לומר דמתני' לא מתוקמא בהכי, אבל מ"מ כך הלכה שאם לוה ממנו פירות בשלשים דינרין וכן השער וחזר ומכרן לו בדינר זהב ונתן לו דינרו וזה נתן פירותיו בשלשים דינר על שער שבשוק פירא יהיב ופירא שקיל ושרי, ומסתברא כותייהו משום דלאו ריבית אלא משום הערמה אסור ולקולא, ואע"פ שאף בזו יש לחוש להערמה לא גזור בה רבנן, ואנן לא פלגינן עליה דאביי בלא ראיה, שכל המחמיר בזה עליו הראיה, הילכך מעמידין אותם שלשים דינרין על פירות על שער שבשוק והוא דיש לו כדין שאר מלוה"

גם כאן ניתן להבין את דברי הרמב"ן בשני אופנים: ניתן להבין שלדעתו אין כלל נפקא מינה הלכתית להבחנה בין הערמה לבין אבק ריבית. אולם ניתן גם להבין שהוא אמנם דוחה את ההיתר לגבות בדין במקרה של הערמה, אולם עדיין לדעתו יש נפקא מינה אחרת להבחנה בין "הערמת ריבית" ל"אבק ריבית" והיא ההיתר של "פירות בפירות" אשר קיים בהערמה לעומת שאר המקרים של "אבק ריבית" בהם היתר זה לא קיים.

בדברי הרמב"ן ניתן גם למצוא התייחסות לשאלות שהעלנו בתחילת דברינו. ביחס לשאלת הכוונה, נראה מדבריו כי ישנם מקרים שבהם ישנה כוונה להערים אך הם לא נאסרו על ידי חכמים[7]. בסוף דבריו מתייחס הרמב"ן לשאלה נוספת שהעלנו, והיא שאלת היחס שבין המכירה המוזלת של החיטים לעצם ההלוואה. הרמב"ן מדגיש כי הגמרא עוסקת אך ורק במקרים בהם מכירת החיטים בחזרה למלווה במחיר מוזל לא הייתה חלק מתנאי ההלוואה:

"דווקא שלא התנו מתחילה ליתן לו בפחות שאם על דעת כן משך מתחלה הרי זו כמין ריבית גמורה"

לדבריו אילו ההלוואה הייתה מותנית במכירה זו, הרי שהיה מדובר בריבית גמורה שאסורה מן התורה. לא ברור מדבריו מה היה הדין אילו הייתה מתבצעת נתינה ללא תשלום (במקום מכירה מוזלת) או מכירה מוזלת של חפץ כלשהו אחר.  

הרשב"א חולק על הרמב"ן וסובר כי הערמה אמנם נאסרה לכתחילה אך המלווה יכול להוציאה מן הלווה. הוא מסביר כי ניתן לומר שמאחר והגמרא דחתה את דברי אביי, ממילא נדחתה גם הסברה לפיה אין הבדל בין "אבק ריבית" ו"הערמת ריבית":

"ואפשר לי לומר דלאביי ודאי הכי נמי כיון דלא אשכח פתרי למתני' אלא בהכין, אבל השתא דאיתותב אביי ולא מתוקמא מתני' כי הא דרב ספרא ליכא ראיה כלל ממתני' להא דרב ספרא דהא לא דמיין, וכיון שכן הדרינן לפרושי לישנא דרב ספרא דתני בי ר' חייא"

הרשב"א כנראה הבין שהרמב"ן לא מבחין בכלל בין המונחים של "אבק ריבית" ו"הערמת ריבית". הוא מביא מספר ראיות לכך שמדובר בשני דברים שונים, אשר כולן קשורות ללשון בה נוקטת הגמרא כאשר היא אוסרת משום הערמת ריבית, לעומת יתר המקרים שנאסרו מדרבנן ובהם משתמשת הגמרא בלשון שונה:

"אסור לעשות כן מפני הערמת ריבית, והאי לישנא לא מתני ליה בריבית דרבנן בשום דוכתא. ועוד מאי שנא הא דנקט, ולישנא נמי דייקא דתני יש דברים המותרים ולא תני הכי בשום דוכתא באבק ריבית דרבנן. ועוד דא"כ לימא דאסורים מפני הערמת ריבית ומאי אסור לעשות כן דקתני, כנ"ל"

ראשית טוען הרשב"א כי לא מצאנו בשום מקום שהגמרא מכנה את איסורי אבק ריבית בלשון הערמה. בנוסף רק במקרה של הערמה השתמשה הגמרא ביטוי "יש דברים המותרים" אשר איננו מופיע כאשר היא מדברת על יתר המקרים אשר הינם בגדר "אבק ריבית". ראיה שלישית לדבריו היא שהגמרא איננה כותבת שהדבר "אסור מפני הערמת ריבית" אלא "אסור לעשות כן". ההבדל זה עוסק כנראה בשאלת העשייה לכתחילה ("אסור לעשות") לעומת משהו שניתן לראות בו מעין איסור בכסף עצמו ("אסורים") שמתייחס לאבק ריבית, שעל כן לא ניתן להוציאה בדין.

אם כן הרמב"ן והרשב"א נחלקו האם יש הבדל בין מקרים שנאסרו משום "הערמת ריבית" לבין מקרים אחרים שנאסרו על ידי חכמים ונכנסים לגדר של "אבק ריבית" ומה הן ההשלכות המעשיות של הבחנה זו. כעת ננסה למצוא את הקריטריון שמבחין בין שני סוגי המצבים הללו. לשם כך נעיין בדבריהם של הראשונים על סוגיה נוספת בה נוזכר המונח "הערמת ריבית" והיא סוגית "המקדש בהנאת מלווה".

סוגיית מקדש בהנאת מלווה

סוגיית הגמרא

המונח "הערמת ריבית" מוזכר גם בגמרא במסכת קידושין (דף ו' ע"ב) אשר עוסקת בשאלת הקידושין במלווה:

"אמר אביי: המקדש במלוה - אינה מקודשת, בהנאת מלוה - מקודשת, ואסור לעשות כן, מפני הערמת ריבית.

הגמרא מנסה לברר מה משמעות המונח "הנאת מלווה", אשר נחשבת כהערמת ריבית:

 האי הנאת מלוה ה"ד? אילימא דאזקפה, דאמר לה ארבע בחמשה, הא ריבית מעלייתא הוא. ועוד, היינו מלוה. לא צריכא, דארווח לה זימנא".

הראשונים נחלקו ביניהם בנוגע להבנת הביטוי "ארווח ליה זמנה" והבינו אותו בדרכים שונות. ננסה לעמוד על הגדר של "הערמת ריבית" כפי שעולה מהסברים שונים אילו, תוך השוואה לדין המופיע בבא מציעא.

מחלוקת רש"י ותוספות

על הגמרא בקידושין כותב רש"י:

"לא צריכא דארווח לה זמן - הלואתו ואמר לה התקדשי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך או לי ואפי' לאגר נטר לא דמי כלל ואם פירש לה כך מקודשת והערמת ריבית הוא דהויא ולא ריבית גמור דלא קץ לה מידי ולא מידי שקל מינה וכ"ש אם מחל לה כל המלוה ואמר לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו דהשתא הוא דקא יהיב לה הך פרוטה דהנאת מלוה אבל כי מקדש לה בעיקר המעות לאו מידי יהיב לה שכבר הם ברשותה והם שלה".

לפי רש"י מדובר באדם שהלווה כסף לאשה והוא מציע לה כי היא תתקדש לו בתמורה להארכת זמן פירעון ההלוואה. ההנחה היא כי האישה הייתה מוכנה לשלם פרוטה בכדי לדחות את מועד הפירעון (או למלווה עצמו או לאדם אחר שיפייס אותו), ועל כן יש כאן הנאה שהיא שוות פרוטה וניתן להתקדש בה. כעת יש להבין מדוע מצד אחד סבור רש"י כי מקרה זה איננו ריבית, ומן הצד שני מה הוא הגורם שופך מקרה זה לכזה שנאסר משום הערמת ריבית. לשם כך ננסה לעמוד על דעתו של רש"י בנוגע למקרה מעט שונה: אילו היה המלווה לוקח מן האישה פרוטה בתמורה להרווחת הזמן, מה היה הדין במקרה כזה? ישנן שתי אפשרויות להבנת עמדתו של רש"י:

א. הדבר היה נחשב להערמת ריבית. העניין של הקידושין איננו מהותי לעניין ההערמה ומטרתו רק לומר לנו שבמקרה כזה יחולו קידושין, למרות שלכתחילה הדבר אסור.

ב. הדבר היה נחשב לריבית ממש. רק העובדה שמדובר כאן בקידושין ולא בנתינת כסף היא זו שהופכת את המקרה שלפנינו להערמה.

אם נלך לפי ההסבר הראשון, המקרה המופיע בגמרא ייחשב להערמה משום שאין כאן שכר על עצם הלוואת המעות אלא רק על הארכת הזמן מעבר למה שנקבע בהתחלה, ואם כן יוצא שלדעת רש"י מקרה כזה איננו נחשב שכר נמתנה ועל כן איננו נכנס לגדר של "אגר נטר". ההסבר השני לעומת זאת רואה גם את המקרה של הרווחת זמן כ"אגר נטר", אולם מאחר ובמקרה הספציפי של קידושין השכר שניתן כאן איננו דבר ממשי, הרי שהדבר איננו ריבית ממש.

ההסבר השני קשה משום שאם רק העובדה שמדובר כאן בקידושין (ולא בנתינת כסף ממש) היא זו שהופכת את העניין להערמה, הרי שאין צורך כלל להביא דוגמה אשר עוסקת במקרה של "הרווחת זמן" דווקא[8]. בנוסף אנו יודעים כי גם גרימת הנאה למלווה מצדו של הלווה בתמורה להלוואה עשויה להיחשב כריבית גם ללא נתינת ממון ממשית[9]. לכן לכאורה נראה סביר יותר לומר שכוונתו של רש"י היא דווקא להסבר הראשון כלומר שכל תשלום שמטרתו הרווחת נחשב להערמת ריבית, גם אילו לא היה מדובר בקידושין. אולם רש"י עצמו כותב בהמשך דבריו שהדבר איננו נחשב לריבית גמור משום "דלא קץ לה מידי ולא מידי שקל מינה" כלומר העובדה שבפועל המלווה לא נטל מן הלווה כסף או שווה כסף ממשי היא לדעתו אחד הגורמים לכך שהמקרה המתואר איננו ריבית ממש.

יתכן כי ניתן להבין את רש"י באופן הבא: הרווחת הזמן כשלעצמה איננה נחשבת ל"אגר נטר" ועל כן איננה אסורה מן התורה. אולם אילו היה ניתן כסף ממשי בתמורה להרווחה זו היה הדבר דומה לריבית ואסור מדרבנן, ובדומה ליתר הדברים שאסרו חכמים משום ש"דמי ריבית" הרי שהמלווה איננו יכול להוציאה מן הלווה בדין. אך במקרה של קידושין, כאשר לא ניתן דבר מה ממשי, הדבר איננו דומה לריבית ולכן הוא בגדר של "הערמת ריבית" בלבד, ואם כן הוא אמנם אסור מלכתחילה אבל יוצא בדין[10]. אם כן, שני המרכיבים (הרווחת זמן ונתינה של דבר לא ממשי) דרושים לפי רש"י על מנת להגדיר את המקרה כהערמת ריבית.

יתכן כי ניתן להסביר את המקרה של בבא מציעא לפי שיטתו של רש"י באופן דומה. מצד אחד גם שם אין "אגר נטר" שכן המכירה המוזלת שבוצעה לא הייתה תנאי לעצם ההלוואה. בנוסף אין שם נתינה של דבר מה ממשי, אלא רק הוזלה במחיר החיטים[11]. אם כן אין כאן איסור ריבית דרבנן רגיל, שאיננו יוצא בדין, אלא אך ורק הערמת ריבית שנאסרה לכתחילה, אך יוצאת בדין.

התוספות חולקים על הסברו של רש"י, משום שלדעתם אילו המלווה צריך היה לתת פרוטה לאישה כדי לקדשה והוא לא נתן לה,  הרי שהדבר נחשב לריבית גמורה:

"כלום לא נהירא כיון שהוא נותן לה זה פרוטה בקידושין ולא נתן לה כלום הוי כאילו נתנה לו פרוטה ממש והוי ריבית גמור וכי ההיא (ב"מ דף סב:) דמנה אין לי חטין במנה יש לי שייך לקרות הערמת ריבית שמערים דלא הוי אגר נטר ליה"

מדברי התוספות עולה בבירור כי לדעתם אילו הייתה מתבצעת נתינת מעות בתמורה להארכת זמן הפירעון הרי שהיה מדובר בריבית. משום כך גם המקרה של קידושין נחשב לריבית, שכן מאחר והמלווה היה צריך לתת פרוטה לאישה בתמורה לקידושין והוא לא עשה זאת, הרי שזה כאילו האישה נתנה לו פרוטה ולכן זה ריבית לכל דבר. אם כן התוספות חולקים על שני הגורמים שנמצאים בשיטת רש"י: הרווחת זמן נחשבת בעיניהם לשכר המתנה[12], וגם העובדה שמדובר בנתינה לא ממשית לא מועילה לדעתם.

על מנת להסביר את המקרה שבגמרא מביאים התוספות את הסברו של רבנו תם, לפיו מדובר במקרה בו האישה הייתה חייבת מעות לאדם אחר, ואילו האדם שרצה לקדש אותה נתן למלווה פרוטה במטרה לשכנע אותו להאריך לה את הזמן, והיא התקדשה לו בהנאה זו:

"לכן פר"ת דאיירי הכא שהיתה חייבת מעות לאדם אחר והגיע זמנו לפרוע ובא זה ונותן למלוה פרוטה לארווחי לה זימנא וקידשה באותה הנאה"

על כך מקשים תוספות, שהרי לא נאסרה אלא ריבית הבאה ממלווה ללווה, ולא על ידי צד שלישי. על כך הם עונים שנתינת כסף למלווה על ידי אדם אחר לא נאסרה כאשר מדובר במקרה בו הלווה לא נתן לאדם זה כלום, אך אם הוא נתן לו ממון הרי שהוא נראה כשלוחו של הלווה ועל כן הדבר אסור:

ואם תאמר אמאי אסור לעשות כן מפני הערמת ריבית והא אמר בפרק איזהו נשך (שם דף סט:) שרי ליה לאיניש למימר לחבריה שקול ד' זוזי ואוזפי לפלוני זוזי דלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה וי"ל היינו שאין הלוה נותן כלום לנותן אבל אם היה נותן היה נראה כשלוחו ואסור דכי נמי אמרינן התם באיזהו נשך (שם) שרי ליה לאיניש למימר לחבריה שקול ד' זוזי ואמור לפלוני דלוזפן זוזי היינו כשאין המקבל נותן כלום למלוה כי אם היה נותן היה נראה כשלוחו ואסור.

ניתן היה לשאול לגבי שיטת התוספות, וזאת בדומה לשאלה ששאלנו על שיטת רש"י, האם כוונתם היא שנתינה עקיפה על ידי צד שלישי היא עצמה ההערמה, או שנתינה כזאת אסורה ממש (לפחות מדרבנן) והסיבה לכך שהמקרה שלפנינו נחשב כהערמה היא משום שאין כאן נתינה של דבר ממשי. מתחילת דבריהם של התוספות נראה שלדעתם העובדה שמדובר בנתינה של דבר לא ממשי איננה רלוונטית, שכן נתינה כזו שקולה מבחינתם לנתינה ממשית. אם כן, נראה כי לדעת תוספות המקרה המופיע בסוגיית קידושין נחשב להערמת ריבית משום שהתבצעה בו נתינה עקיפה על ידי צד שלישי.

כעת יש להבין כיצד הבינו התוספות ניתן לשאול את המקרה המופיע בבבא מציעא, שם אין כלל מעורבות של צד שלישי. בתחילת דבריהם מזכירים התוספות את סוגיית בבא מציעא וכותבים "וכי ההיא דמנה אין לי חטין במנה יש לי, שייך לקרות הערמת ריבית שמערים, דלא הוי אגר נטר ליה". כלומר בכדי שמקרה כלשהו יוכל להיחשב כהערמה, צריך שהוא לא יהיה בגדר של "אגר נטר". יתכן כי לדעת התוספות בסוגיית בבא מציעא אין "אגר נטר" משום שההלוואה לא הותנתה במכירה המוזלת[13], בעוד שבסוגיית קידושין, על אף שההלוואה הייתה תלויה במטבע שנתן הבעל למלווה, הרי שאין "אגר נטר" משום שזו איננה נתינה ישירה מן הלווה למלווה. לכן נאסרו שני סוגי מקרים אילו של נתינה על ידי צד שלישי או נתינה שאיננה מותנית בהלוואה (גם סתם מתנה, ולאו דווקא מכירה מוזלת).

שיטות המאירי והנימוקי יוסף

המאירי הסביר את המקרה של הרווחת זמן בדומה לרש"י אולם באופן מעט שונה:

"הנאת מלוה שאמרו עליה שמקדשת פירשו בה דארווח לה זמנא ופירשו בה גדולי המחברים שבשעת ההלואה קדשה בהנאת המלוה כגון שבאה לפניו ללות ממנו דינר ואמר לה הריני מלוה לך דינר זה עד זמן פלוני והתקדשי בהנאת המשך הזמן שלא אוכל לתבעך עד זמן פלוני ומקדשת מפני שהרי יש לה הנאה מעתה להשתמש באותה מלוה עד סוף הזמן"

בניגוד לפירושו של רש"י, אצל המאירי ההתחייבות להארכת זמן ניתנה על ידי המלווה כבר ברגע נתינת ההלוואה. בנוסף, כאשר המאירי מסביר מדוע מקרה כזה נחשב הערמת ריבית הוא כותב כי "זהו הערמת ריבית שזכה בה בשכר המתנתו" כלומר הוא מגדיר זאת כהערמה משום שהמלווה זכה באישה בשכר המתנתו ועל כן נראה כי הוא סובר שמקרה של הרווחת הזמן דווקא כן נחשב  כ"אגר נטר". אולם אם אכן מדובר בשכר המתנה הרי שלכאורה יש כאן ריבית גמורה:

"ויש מפקפקים לומר שזו ריבית גמורה היא שהרי היא נותנת לו פרוטה של הקנאת עצמה בשכר המתנתו"

המאירי מביא את ההסבר לפיו אין כאן נתינה גמורה, אולם הוא דוחה אותו, שכן גם עשיית מלאכה בתמורה להלוואה נאסרה על אף שאין שם נתינת כסף:

 אלא שמתרצים שמאחר שאין כאן נתינה גמורה מידה לידו אין זה ריבית גמורה. ואין זה כלום וכי מה בין זה למלוה את חברו בשכר שיעשה מלאכתו או שיתן לו שדהו באריסות "

לכן הוא מציע הסבר אחר להבדל בין מקרה זה למקרים בהם ישנה ריבית גמורה:

"אלא שיש לתרצה שאין כאן ריבית גמורה הואיל והנאה מגעת לשניהם"

כלומר לטענתו המקרה של נישואין הוא שונה משום שיש בהם הנאה הדדית, גם לבעל המלווה וגם לאישה שלוותה ממנו, ולכן מקרה זה איננו נחשב לריבית. יתכן כי כך יסביר המאירי גם את הסוגיה בבבא מציעא. מצד אחד מכירת החיטים בחזרה למלווה נעשית במחיר מוזל ועל כן ברור שיש בכך רווח ללוקח. בנוסף, וזאת בניגוד לדעתו של הרמב"ן, המכירה המוזלת נעשתה בתמורה להלוואה, ואפילו אם הדבר הותנה כך מתחילה.  אולם מצד שני יש כאן עסקה בה "הנאה מגעת לשניהם" כלומר צד אחד מקבל חיטים והצד השני מקבל תשלום. לפי ההסבר הזה, המקרה של בבא מציעא יחשב להערמה דווקא בגלל שמדובר במכירה מוזלת[14].

גם הנימוקי יוסף הבין את המקרה של הרווחת זמן בדומה לרש"י :

"בהנאת מלוה מקודשת. כדמפרש ואזיל דארוח לה זימנא. כלומר שהרויח לה זמן הלואתו, שהגיע זמנה לגבותו ואמר לה התקדשי לי בהנאה זו שאת היית נותן פרוטה לאדם אחר שיפייסני על כך ואם פירש לה כך מקודשת"

בדומה לתוספות, מקשה הנימוקי יוסף שלכאורה הרווחת זמן נחשבת ל"אגר נטר" גמור. על כך הוא מתרץ:

"וכי תימא א"כ ריבית קצוצה היא ואגר נטר לי גמורה, שהרי נקנית לה מפני שמרויח לה מעות המלוה. איכא למימר דאגר נטר לי לא מתסר אלא כשנותן למלוה הלוה ממון, וזו אינה נותנת לו ממון"

כלומר גם לדעתו הרווחת זמן איננה הגורם שהופך את העניין להערמה, אלא העובדה שלא מדובר בנתינה של דבר ממשי. אולם ניתן היה לומר כי מאחר והאישה מקנה עצמה לבעל, הרי שהדבר נחשב כנתינת ממון. על כך משיב הנימוקי יוסף:

"ואם מפני שמקנה לו עצמה, הרי הוא קונה אדון לעצמו"

אפשר להבין שבדומה למאירי, גם הנימוקי יוסף מדבר על מקרה של נתינה הדדית[15]. לאחר מכן הוא מוסיף נימוק נוסף[16], לפיו מדובר בנתינה של דבר שהלווה היה נותן למלווה בכל מקרה, גם אילו לא הייתה מתבצעת הלוואה. בכך הוא גם מסביר את הדין של תלמידי חכמים שמלווים זה לזה בריבית[17]:

"ועוד דלא אסר רחמנא אלא מידי דאי לאו אוזפיה לא הוה יהיב ליה ההוא טופינא, אבל מידי דבלאו הכי נמי הוה עביד ליה, כגון קדושין, דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא, דהא זמנין דמקניא נפשה בשטר אע"פ שאין בו שוה פרוטה, כי מקדשת לה  בהנאת מלוה נמי מדאורייתא לאו ריבית הוא.

תדע דהא תלמידי חכמים שמותרין להלוות זה לזה בריבית, מהאי טעמא הוא דכיון דבלאו הלואה נמי הוו יהבי מתנה להדדי כי האי שיעורא השתא נמי דיהבי אגררא דהלואה לאו בתורת ריבית קא יהבי, דמידע ידעי דריבית אסורה ומתנה הוא דיהבי אהדדי. והוא הדין הכא"

הנימוקי יוסף מסביר את החשש העומד בבסיס קביעת הדין של "הערמת ריבית" באופן הבא:

"ומאי דגזרי רבנן הכא משום הערמת ריבית, דילמא מעיקרא דעתיה לאוזפה ארבעה בחמשה, ואיהי נמי לא הוי ניחא לה לאקדושי ליה בבציר מחד זוזא, והשתא קא מערים לאוזפה ד' זוזי ולקדושה בהנאת מלוה, ולהכי אסרי רבנן למעבד הכי לכתחילה"

כלומר יתכן שמתחילה הייתה כוונה להלוות בתנאי שתינתן ריבית, ובנוסף האישה לא הייתה מוכנה להתקדש בפחות מזוז,  ולכן חכמים אסרו מקרים שכאלו. כלומר לפי הנימוקי יוסף מה שנאסר משום "הערמת ריבית" זה רק נתינת מתנה באופן שאיננו תלוי בהלוואה, מתוך החשש שמא המלווה ייתן ריבית למלווה ריבית ויקרא לה בשם מתנה[18].

סיכום ביניים: דרכים שונות להבנת משמעותה של "הערמת ריבית"

הראשונים שראינו עד כה הציעו הסברים שונים להבנת המקרים שנאסרו משום "הערמת ריבית". ההסברים השונים התייחסו לשתי שאלות יסודיות: האם מדובר בשכר המתנה והאם מתבצעת נתינה ממשית. בנוסף נחלקו הראשונים באשר להגדרתם של המונחים הללו, כלומר בשאלה אילו מקרים הינם בגדר "שכר המתנה" ובנוסף אילו מצבים ניתן להגדיר כנתינה ממשית.

לדעת רש"י כדי שמקרה מסוים יחשב הערמה יש צורך שיתקיימו שני תנאים: השכר שניתן איננו שכר המתנה, והנתינה צריכה להיות של דבר לא ממשי. על פי התוספות (ולפי אחד מן ההסברים בדבריו של הנימוקי יוסף) מספיק שהשכר לא יהיה שכר המתנה גם אם מדובר בנתינה ממשית בכדי שהדבר יחשב להערמה, ואילו לפי הסברו של המאירי יש צורך בנתינה של דבר לא ממשי דווקא, אף על פי שהוא ניתן כשכר המתנה.

לגבי הגדרת המונח "שכר המתנה", רש"י סבור שהמקרה של הרווחת זמן איננו נחשב שכר המתנה וכך גם נתינה של חפץ שאיננה מותנית בהלוואה. לעומתו התוספות והמאירי סבורים כי הרווחת זמן דווקא כן נחשבת לשכר המתנה. על מנת להסביר מדוע אין שכר המתנה בסוגיית "מקדש בהנאת מלווה" הביאו התוספות את המקרה של נתינה עקיפה על ידי צד שלישי. באשר למונח "נתינה ממשית", רש"י סבור כי כאשר לא מועבר למלווה כסף או שווה כסף הרי שזו איננה נתינה ממשית, בעוד לפי התוספות והמאירי זו נתינה לכל דבר. המאירי והנימוקי יוסף הציעו הסבר אחר, לפיו כאשר מתבצעת נתינה הדדית בין הלווה למלווה הרי שאין זה נחשב כנתינה ממשית.

המשותף לכל ההסברים הללו הוא שהם אינם דורשים בהכרח כוונה לנתינת ריבית מצדם של הלווה והמלווה. נראה כי לכל הדעות ראינו עד כה, המקרים שנאסרו משום הערמה אינם אינדיקציה כלשהי  לכוונת ריבית. על אף שהמקרה שהופיע בגמרא בבא מציעא הכיל גורמים שעשויים היו להתפרש כאינדיקציה לכוונת ריבית, הרי שבמקרה השני של מקדש בהנאת מלווה קשה יותר למצוא אינדיקציה כזו ויתכן כי זו הסיבה לכך שהראשונים שראינו לא ראו בכוונה קריטריון לאיסור הערמה.

נקודה נוספת העולה מן הדברים היא שניתן למצוא דרכים שונות להבנת המונח "הערמה". ההבנה אחת תואמת את האופן שבו אנחנו מבינים את המושג הערמה כיום, וכפי שהגדרנו בתחילת המאמר, כלומר כמעשה כשר מבחינה הלכתית שהכוונה שעומדת מאחוריו איננה טהורה. כך למשל עולה מהסברו של המאירי, לפיו הערמת ריבית היא מקרה שבו יש תשלום של שכר המתנה, אולם במקום שהלווה ייתן למלווה תוספת כספית ממשית בתמורה להלוואה, הוא נותן אתה בצורה של הבלעה, באמצעות נתינה הדדית, אשר לפי שיטתו איננה אסורה מן התורה.

לעומת זאת, לפי הסברו של הנימוקי יוסף עולה כי מצב של "הערמה" הינו כאיסור ממש, כאשר המקרים שחכמים אסרו מחשש להערמה נועדו בכדי למנוע מאנשים לעבור על איסור זה. לפי הנימוקי יוסף החשש הוא שמא ישנה כוונת ריבית אולם שני הצדדים מסווים זאת באמצעות הקידושין אשר לכאורה אינם תלויים בעצם ההלוואה. כאן ההערמה נעשית כלפי חוץ, כלומר כדי שהציבור לא ידע שהם עוברים על איסור הריבית, ואין כאן הערמה כלפי שמיא, בניסיון לעקוף א האיסור ההלכתי כפי שעולה מן ההסבר הראשון. בכדי לא לאפשר מצב כזה, בו האדם לוקח ריבית מבלי שהציבור ירגיש בכך אסרו חכמים לקדש באופן כזה, גם כאשר כוונת הריבית איננה קיימת.

תשלום קנס כהערמת ריבית

פסיקת השולחן ערוך

מקרה נוסף אליו התייחסו הפוסקים כהערמת ריבית הוא מקרה של קנס כתוצאה מאיחור בתשלום ההלוואה. בשולחן ערוך ביורה דעה סימן קעז נפסק:

"האומר לחבירו: אם לא אפרעך לזמן פלוני הריני חייב לך מעכשיו ולזמן העיכוב כך דינרין יותר ממה שהלוהו, אסור מפני הערמת ריבית"

הרמ"א הוסיף את ההסתייגות (אשר מקורה בשו"ת הריב"ש) לפיה מקרה של קנס יהיה מותר אם מדובר בפירות תמורת מעות:

"ויש מתירין אם נותן לו מעות ומקבל פירות (ריב"ש סימן של"ה). ויש להקל בזה וע"ל בסימן קס"ג אם עבר ועשה ערמה בריבית אי מוציאין מידו".

יתכן כי דברי השולחן ערוך נסמכים על דברי הרשב"א, אשר התייחס באחת מתשובותיו אל מקרה של קנס בהלוואה ואסר אותו משום "הערמת ריבית". נעיין כעת בתשובה זו על מנת להבין כיצד הוא תפס את גדרו של איסור זה.

שו"ת הרשב"א

הרשב"א נשאל לגבי שטרי הלוואה אשר נכתב בהם כי אם המלווה לא יפרע את החוב בזמן, הוא יצטרך לשלם למלווה סכום כסף נוסף, מעבר למה שלווה ממנו (שו"ת הרשב"א חלק א' סימן תרנ"א[19]). הרשב"א השיב כי באופן עקרוני אין בדבר משום איסור ריבית:

"איברא מיפשטה של משנתי' שאין כאן משום ריבית כלל. דתנן באחרון של בבא בתרא מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד זמן פלוני החזיר לו את שטרו. הגיע זמן ולא נתן רבי יוסי אומר יתן רבי יהודה אומר לא יתן. ואוקימנא לשם פלוגתיהו באסמכתא אי קניא אי לא קניא. אלמא אי לא משום דאסמכתא יחזיר וליכא משום ריבית.

הסיבה שמקרה כזה איננו נחשב ריבית לדעת הרשב"א הינה משום שמקרה כזה איננו "אגר נטר" כלומר אין כאן תוספת בתמורה להמתנת מעות, אלא רק קנס על איחור בתשלום, ואילו היה הלווה רוצה בכך, הייתה בידו האפשרות לשלם בדיוק את הסכום שלווה ללא תוספת כלשהי:

וטעמא דמילתא משום דאין ריבית אלא דבר שמתרבה משום אגר נטר לי וזה אינו כן. שאלו פרעו בזמנו לא היה מרבה לו כלום. ואם לא פרעו במשלים זמניה ממש חייב ליתן לו באותה שעה קרן וקנס ואינו ממתין לו על הקרן כלל. ואם כן ליכא אגר נטר לו כלל"

אולם למרות שלדעתו אין בדבר משום איסור ריבית, הרשב"א בכל זאת טוען כי בפועל הדבר אסור משום "הערמת ריבית":

"אלא שאני אומר שאסור לעשות כן משום דלא גרע מריבית מאוחרת. שאף על פי שאין כאן אגר נטר לי כיון שהנאה באה לו מחמת הלואתו אסור. ואמרינן נמי תני רב ספרא בריבית דבי רבי חייא יש דברים שהן מותרין ואסור לעשותן מפני הערמת ריבית. כיצד אמר לו הלוני מנה. אמר ליה מנה אין לי חטים במנה יש לי. ונתן לו חטים במנה וחזר ולקחם ממנו בעשרים וארבע סלע. הרי זה מותר ואסור לעשות כן מפני הערמת ריבית. אלמא כל שהוא נוטל יותר ממה שהלוה הרי זה אסור "  

הרשב"א מזכיר את המקרה של "הערמת ריבית" המוזכר בבבא מציעא ומסיק ממנו כי "כל שהוא נוטל יותר ממה שהלווה הרי זה אסור". נימוק נוסף שהוא מביא בדבריו לאיסור הוא "כיוון שהנאה באה לו מחמת הלוואתו". יתכן כי שני הנימוקים הללו מקבילים לשתי השאלות שראינו קודם לכן בקשר ליסוד הדין של הערמת ריבית בדבריהם של שאר הראשונים, דהיינו האם מדובר בשכר המתנה והאם יש צורך בנתינה ממשית. מהנימוק הראשון עולה בבירור כי לדעתו כל רווח המגיע למלווה, אף שאיננו שכר המתנה נאסר משום הערמת ריבית[20]. בנוסף יתכן כי השימוש במונח "הנאה" שמופיע בנימוק השני רומז לכך שאין בהכרח צורך בנתינה של דבר ממשי.

לדעתו של הרשב"א יוצא כל הנאה שמגיעה למלווה כתוצאה מהלוואה נאסרה על ידי חכמים[21]. בנוסף ניתן להבין מדבריו שאסור למלווה ליטול מן הלווה סכום כסף אשר הינו גבוה יותר ממה שנתן, גם אם אין מדובר בשכר המתנה[22]. בניגוד לשאר הראשונים שראינו, הרשב"א בסוף מזכיר גם את עניין הכוונה של שני הצדדים:

"וכל שכן כאן שהדעת מכרעת שהם מתכוונים להערמת ריבית"

אולם גם בדבריו נראה שגורם זה הינו תוספת צדדית, ומעיקר הדין אין צורך בכוונה ללקיחת ריבית על מנת שהדבר יאסר משום הערמה.

תשלום קנס כ"הערמת ריבית" בדברי האחרונים

נראה כעת שתי התייחסויות שהופיעו בדברי האחרונים לתשובתו זו של הרשב"א. התייחסות אחת למקרה של קנס כאסור משום "הערמת ריבית" מופיע בשו"ת גינת ורדים (חלק יורה דעה כלל ו סימן ב). לדבריו, לא רק שאין צורך בכוונה ללקיחת ריבית על מנת לאסור משום "הערמת ריבית", אלא שאם ישנה כונה כזו הרי שזו ריבית גמורה, גם אם הדבר נעשה בדרך היתר. לטענתו, הרשב"א אסר את המקרה של קנס משום חשש להערמת ריבית ולא התייחס אליו כריבית ממש רק משום שכוונת הצדדים לא הייתה ברורה:

"נראה לומר דבדיעבד שכבר נעשה מעשה יש להקל לכל הפחות שריבית שכבר ניתן בדרך קנס שלא יתנכה מהקרן כלל, מכל מקום נראה לומר דע"כ לא הקל הרשב"א אלא כשאין אנו יודעין טיבו של מעשה דיש צד לומר דכל כונתו של המלוה לזרז את הלוה שיפרענו בזמנו ואין שם איסור ברור רק חששא בעלמא שמא יש כאן הערמת ריבית".

אולם כאשר ברור שכוונת הצדדים הינה להערים על איסור ריבית הרי שלטענתו הדבר אסור לחלוטין. ניתן להתלבט לגבי כוונתו במשפט "שמא יש כאן הערמת ריבית". יתכן כי כוונתו לומר שמדובר באנשים שלוקחים ריבית ממש ורק קוראים לזה בשם אחר (כלומר ישנה כאן מעין הערמה כלפי חוץ, כמו שראינו אצל הנימוקי יוסף) או שמדובר באנשים שעשו בדרך היתר (כלומר הערמה במובן של עקיפת האיסור הפורמלי). הגינת ורדים מביא דוגמה למקרה שהיה נפוץ בזמנו ושלדעתו יש בו משום ריבית גמורה:

"ואמנם בזמנינו אין הדבר כן שעינינו הרואות שהלוה והמלוה יושבים להתפשר קודם שיעשו את ההלואה על הריבית שיתן הלוה למלוה בהלואה ההיא זה שואל כ' למאה ריוח לשנה וזה מודה בי' למאה לשנה ואחר שמתפשרין באים אצל הסופר שיכתוב להם השטר והתנאים של ריבית שביניהם והסופר דדייק יועצם לפי דרכו וכותב השטר ע"ד קנס ומקרא את הלוה ואת המלוה מלה במלה מ"ש בשטר ומזכיר דבריו שאם יכתב בנוסח זה פקע מכאן איסור ריבית וכיון שכבר נעשה רצונם אין חוששין לשינוי השם שמנה הסופר לקרות את הריבית בשם קנס ואע"פ שכותבין ע"ד קנס יודע המלוה בטיבו של לוה וסומכת דעתו עליו שלא יבקש תחבולה למהר הפרעון ליפטר מן הריבית ולהפסיד את המלוה שאפי' שיהיו ללוה מעות מזומנים לפרוע יום א' קודם זמן הקנס אעפ"כ מעכב את הפרעון עד שיתחייב בקנס כדי שלא יכשיל את המלוה לעתיד שכשיצטרך פעם אחרת הלואת מעות לעת צרה וצוקה לא ימצא מי שילוהו ויחתוך משאו ומתנו מן הסוחרים ומסקי ליה שמא זה מפסיד ומבטל כיסו של חברו וגומל רעה תחת טובה. כללא דמלתא ואין בה ספק שהלוה והמלוה שניהם מתכוונין לדבר עבירה ואין תחבולה זו רק כסות עינים ושינוי משם ריבית לשם קנס ולא יסתפק במ"ש רק מי שאין לו מוח בקדקדו"

מדובר אם כן בשטר שנכתב כדין כאשר תוספת התשלום הוגדרה כקנס ולא כריבית. אלא שברור כי שני הצדדים מעוניינים בלקיחת ריבית, שכן לפני כתיבת השטר הם סיכמו ביניהם את גובה הריבית, ורק בסמוך לכתיבת השטר ועל פי הצעתו של הסופר החליטו לשנות את נוסח ההסכם. כלומר מדובר בדבר שנעשה בדרך היתר, אולם כוונתם של שני הצדדים הופכת זאת לאיסור גמור. בהמשך הוא מחלק בין שלוש דרגות שונות:

"נמצאו ג' מדות בדבר זה: פעמים מותר גמור כההיא דהריטב"א, פעמים יש לפקפק ואין לעשות לכתחלה כההיא דהרשב"א, פעמים דהוי איסור גמור כהני עובדי דבזמנינו זה שכל כונת הלוה והמלוה היא לעסק רבית קצוצה אלא ששינו את שמו לשם קנס ואין בזה ספק"

הדרגה הראשונה מתייחסת למקרה בו ברור לחלוטין שאין במעשה שום ניסיון לקחת ריבית:

"ומי שהוא חפץ להטיב ורוצה להלוות לעני בשעת דוחקו וגם ממונו חביב עליו ואינו רוצה שחברו יתעקש עמו לאחר זמן הפרעון ע"כ כדי לזרזו עושה עליו קנס כדי שיזדרז לפרוע ליום נועד וכל חפצו ורצונו הוא שהלואי יהיה פורע לו בזמנו ולא יתחייב בקנס כלל שאינו להוט אחר הממון. ועל כיוצא בזה משתעי הריטב"א"

הדרגה השנייה היא מצב בו אנו מסתפקים לגבי כוונתם של הלווה והמלווה. מצב כזה נאסר מחשש "הערמת ריבית":

"לפי שנתקלקל הזמן ואין הדבר ברור אצלנו שהמלוה רוצה להתחסד ולתת מעותיו בהלואה בלא ריוח אז יש לחוש שלא להקל בדבר דאע"גב דאפשר שעושין שטר זה בצד היתר מ"מ יש לחוש שמערימין והו"ל ריבית קצוצה וזהו תמצית דברי הרשב"א"

אולם כאשר כוונת הריבית גלויה, הרי שמדובר באיסור גמור, גם אם בפועל ביצעו זאת בדרך היתר.

ביאור מעט שונה ניתן למצוא בשו"ת הרדב"ז (חלק ג סימן תקיא). הרדב"ז סבור כי אין קריטריון חד משמעי לאיסור "הערמת ריבית", והדבר מסור לחכמים בכל דור ודור לאסור את הדברים הדומים לריבית בהתאם למה שנהוג בתקופתם:

"והוי יודע שהדברים שמותרין מדינא אלא שאסרו אותם משום הערמת ריבית הם תלויים כפי הזמן וכפי המקום וכפי המנהג בזמן שהדור פרוץ בענין הריבית ראוי לאסור להם כל דבר שדומה לריבית כדי שלא יערימו וכן במקום שהם בני תורה אין לאסור להם אלא מה שאסרו חכמים שהרי אינם מדמים מלתא למלתא ולא יבואו להתיר האסור"

כך הוא גם מסביר את תשובתו של הרשב"א שהבאנו לעיל לעניין קנס בהלוואה:

"ודבר זה נשאל מלפני הרשב"א ז"ל והשיב אף על פי דשרי מדינא אסור משום הערמת ריבית ואפשר שבמקומו של מר לא היו בני תורה ואסר להם או בזמנו היו פורצין בענין הריבית ואסר להם וזכור תמיד הכלל הזה כי מועיל הרבה לנדון שלנו וכיוצא בו "

סיכום

א. ראינו מספר דרכים להבנת טיבם של המקרים אשר נאסרו על ידי חכמים משום "הערמת ריבית", וראינו כי הם קשורים לשתי שאלות יסודיות: האם השכר שניתן למלווה בתמורה להלוואה הינו "שכר המתנה" או לא, והאם התבצעה נתינה ממשית. ראינו גם כי ישנם הסברים שונים למונחים "שכר המתנה" ו"נתינה ממשית".

ב. לדעת הראשונים שהבאנו המקרים אשר נאסרו משום "הערמת ריבית" אינם דורשים אינדיקציה כלשהי לכוונת ריבית מצדם של הלווה והמלווה. מצד שני, קיומה של כוונה שכזו איננה בהכרח מספיקה על מנת להגדיר את המקרה כהערמה. בחלק מהמקרים הסיבה עשויה להיות שכוונה הופכת את העניין לריבית ממש (כמו למשל אצל הנימוקי יוסף) ובמקרים אחרים הדבר עשוי להיות מותר לחלוטין (רמב"ן בנוגע לפירות תמורת פירות).

ג. הערמת ריבית עשויה להתפרש הן כאיסור לעקיפת האיסור הפורמלי של ריבית (כלומר הערמה כלפי שמיא, כפי שמבינים בדרך כלל את מושג ההערמה) והן כניסיון לעבור על האיסור ממש כאשר רק למראית עין מתבצעת פעולה כשרה מחינה הלכתית (הערמה כלפי חוץ).

ד. ראינו שתי שיטות בדברי האחרונים לגבי העמת ריבית. בשו"ת גינת ורדים חילק בין שלוש דרגות ביחס לכוונת המלווה והלווה ריבית: כאשר אין מדובר בשכר המתנה ואין כלל כוונת ריבית (שאז מותר לחלוטין), כאשר לא ברור מה כוונת הצדדים, האם לשכר המתנה או לדבר אחר (שאז אסור מחשש הערמה) וכאשר ישנה אינדיקציה ברורה לכוונת ריבית (שאז מדובר באיסור גמור. הרדב"ז לעומתו רואה את גדר האיסור של "הערמת ריבית" כמסור בידיהם של חכמי הדור, כאשר עליהם לאסור כל דבר אשר דומה לריבית, ואשר אנשים משתמשים בו במטרה לעקוף את האיסור.

-------------------------------------

[1] המונח הערמה שייך גם בהקשרים הלכתיים נוספים. להרחבה ראו ערך "הערמה" באנציקלופדיה התלמודית, כרך ט'.

[2] ראו למשל באנציקלופדיה התלמודית: "יש שהערמה  היא על ידי עשיית שינוי בתנאים הנצרכים לחלותו של האיסור", לעיל הערה 1.

[3] כל זה  בהנחה שאכן יש הבדל בין "אבק ריבית" ל"הערמת ריבית", כפי שנראה בהמשך הדבר תלוי במחלוקת הרמב"ן והרשב"א.

[4] ניתן להבין בשני אופנים: האחת שמדובר במכר והשנייה שמדובר בהלוואה, ולהבנות שונות אילו עשויה להיות השלכה לגבי השאלה האם ישנו חשש הערמה גם בריבית דרבנן

[5] להסבר שיטתו של ר' אושעיא ראו במאמרי "מקח לעומת הלוואה"

[6] כך למשל פסק הרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק ח' הלכה טו.

[7] אם כי יתכן שהכוונה היא בכל זאת תנאי הכרחי כדי לאסור, אולם לא תנאי מספיק, ודרושים גם גורמים נוספים, למשל הדמיון לריבית.

[8] כפי שנראה בהמשך לדעת התוספות ההעמדה במקרה של הרווחת זמן דווקא אכן איננה הכרחית. להלן הערה 12

[9] ראו במשך בדברי המאירי על הסוגיה, ואת תירוצו לעניין זה.

[10] הסבר זה הינו מעט בעייתי, כי כבר ראינו בבבא מציעא שגם הערמת ריבית שאיננה נראית כריבית איננה אסורה. אלא אם כן נטען, בדומה לרשב"א, כי מאחר והאוקימתא שם נדחתה, הרי שגם הסברה בנוגע למחזי כריבית בהערמה נדחתה אף היא.

[11] כלומר למרות שהמלווה מרוויח מכך, מאחר ולא ניתן כסף (או שווה כסף) ממשי הרי שזה לא נראה כריבית. לפי זה כל מכירה מוזלת (גם של חפץ אחר) תחשב בגדר של הערמת ריבית. לעומת זאת מתנה גמורה תהיה אסורה לפי הסבר זה ברש"י מדרבנן, ותיחשב לאבק ריבית. ניתן לתהות מה יהיה הדין לפי רש"י בכל טובת הנאה אחרת שניתנת למלווה שלא כתנאי בהלואה- האם זו הערמת ריבית או לא

[12] אם כן עולה השאלה ששאלנו קודם לגבי רש"י: אם זו ריבית ממש, מדוע להביא את המקרה של הרווחת זמן דווקא? תוספות מתייחסים לשאלה זו בסוף דבריהם ועונים: "וא"ת אמאי מוקי לה בארווח לה בתחילת הלוואה היה יכול להעמיד דבהנאת מלוה מקודשת כגון שהמקדש נותן למלוה פרוטה להלוות לה מעות ובאותה פרוטה נתקדשה לו וי"ל בהנאת מלוה משמע מלוה שהיתה עליו כבר". אולם לא ברור מדוע מלכתחילה נקטה הברייתא בלשון של "הנאת מלווה"

[13] לפי זה יוצא שלדעת תוספות, אילו במקרה של בבא מציעא הייתה מתבצעת נתינה של מתנה גמורה (ולא מכירה מוזלת) הדבר עדיין היה נאסר משום הערמה. זאת בניגוד למה שהסברנו בשיטת רש"י, אשר היה רואה במקרה כזה אבק ריבית.

[14] לפי הסבר זה, אין חשיבות לכך שמדובר באותם החיטים, וגם מכירה מוזלת של חפץ מוזל אחר עשוי להיחשב כהערמה.

[15] לחילופין, יתכן שהכוונה פה לומר שלא מדובר בהנאה ממונית, שהרי מבחינה ממונית הוא מפסיד "קנה אדון לעצמו" אלא בהנאה מסוג אחר.

[16] לא לגמרי ברור אם לדעתו יש צורך בשני הנימוקים יחד, או שכל אחד מהם בנפרד מספיק כדי להפוך את העניין להערמת ריבית.

[17] בבא מציעא, דף ע"ה ע"א.

[18] כלומר כאן ההערמה היא איסור ממש, ולא מעשה מותר אך לא ראוי. ראה הסבר להלן בפסקה הבאה.

[19] ישנה תשובה דומה, המופיעה בתשובות המיוחסת לרמב"ן, סימן רכ"א.

[20] אולם יש לשים לב כי ההנאה צריכה לבוא "מחמת הלוואתו" ואם כן יתכן כי לדעתו מתנה גמורה איננה בגדר הערמת ריבית.

[21] כנראה למעט הנאה שמגיעה מצד שלישי, כלומר מישהו שאיננו הלווה עצמו, שכן דבר כזה לא נאסר, ראה משנה תורה, הלעות מלוה ולווה, פרק ה' הלכה י"ד.

[22] יתכן כי לדעתו גם נתינת מתנה גמורה תיאסר, מאחר ובסופו של דבר המלווה נוטל מן הלווה סכום כסף גבוה יותר מזה שנתן.

שגיא אסרף

הערמת ריבית
שגיא אסרף

ב
במאמר זה ננסה לברר את גדרו של איסור הערמת ריבית, וזאת על מנת שניתן יהיה לבחון האם אין בהיתרי העסקה השונים הקיימים כיום משום איסור של "הערמת ריבית"
שגיא אסרף

הלוואה לעומת מקח וממכר
שגיא אסרף

מ
מטרתו של מאמר זה הינה להבין כיצד תפסו הראשונים את מהות ההבדל בין מקח להלוואה, ולהראות השלכות שעשויות להיות להבנות שונות אילו.
שגיא אסרף

מחלוקת הרמב"ם והטור בסוגיית "אבידה מדעת"
שגיא אסרף

ע
עמדתו של הרמב"ם בסוגיה זו הינה שבמקרה של אבדה מדעת המוצא פטור מחובת השבת אבדה, אולם אין הוא רשאי ליטול את המציאה לעצמו. לעומתו, סובר הטור כי "אבדה מדעת הווי הפקר" ועל כן המוצא אבדה כזו רשאי לקחתה לעצמו.
שגיא אסרף

שיטת הר"ן בסוגיית ספק הנוח
שגיא אסרף

ה
הגמרא מביאה את הדין הנוגע למצב של "ספק הנוח" כלומר מצב בו המוצא מסתפק האם מדובר בחפץ שהונח במכוון על ידי הבעלים או לא. במאמר זה נתמקד בהסברו של הר"ן לסוגיה זו.
ישי שרייבר

יאוש באבידה
ישי שרייבר

מ
מאמר זה נעסוק בעז"ה במהות דין יאוש, עפ"י דברים שהתבררו בעזרת מקורות שנלמדו בקרב חבורת הלומדים במג"ל.
ישי שרייבר

זקן ואינה לפי כבודו
ישי שרייבר

ב
במאמר זה נעסוק בדין מיוחד בהשבת אבידה – זקן ואינה לפי כבודו. דין זה פוטר אדם מהשבת אבידה במקרה בו ההשבה אינה לפי כבודו של מוצא האבידה. במאמר נציג בעז"ה את הדעות השונות בפרטי הדין, ומתוך כך ננסה לעמוד על מהות הפטור.
ישי שרייבר

זוטו של ים
ישי שרייבר

א
אבידה שאינה מצויה אצל כל אדם מותרת. במאמר זה נברר את מהות ההיתר, האם זו גזירת הכתוב העומדת בפני עצמה, או שמא יש קשר בין היתר זה לדינים אחרים.
ישי שרייבר

גיזת זנבו – פחות משווה פרוטה ושבח אבידה
ישי שרייבר

ב
במאמר זה נעסוק בעניין הטיפול באבידה והשבחתה, וכן בנספחים אל האבידה.
ישי ספיבק

כפיה בצדקה
ישי ספיבק

ל
למרות שהדין היסודי הוא שכופים על הצדקה וכאילו הנותנים הם בעלי החוב של העני הרי שאנו ממתקים את הכפיה על פי השיטות שרואות בצדקה דין מוסרי
ישי ספיבק

פשיעה בצדקה
ישי ספיבק

מ
מה המעמד של מי ששומר על כספי צדקה טרם נתינתם לעני?
אבישי גרינצייג

הגבלת צעדי העני
אבישי גרינצייג

ה
האם מותר לאסור על עני לבקש צדקה, כאשר המטרה היא למנוע היזק אשר עלול להיות נלווה לתופעת הקבצנות ולא הצרת צעדי העני כשלעצמה (כגון: ריבוי גניבות), והאם מותר להגביל את היתר העניים להתדפק על דלתי התושבים ?
אבישי גרינצייג

מחסורו של ילד
אבישי גרינצייג

ה
האב חייב בילדיו להשלים כל צורכיהם מדין צדקה. ואמנם נחלקו השו"ע והרמ"א (יו"ד סימן רנ) אם החיוב של "די מחסורו אשר יחסר לו" הוא מצווה על הציבור דווקא או גם על היחיד, אך האב עצמו חייב, כיוון שהוא מחוייב בצדקה יותר משאר הציבור.
אבישי גרינצייג

האם צריך כוונה לשמה במצוות הצדקה?
אבישי גרינצייג

נ
נחלקו האחרונים האם מצוות צדקה צריכה כוונה כשאר המצוות או שמא העיקר הוא שהעני קיבל
אבישי גרינצייג

העשה ולא תעשה שבצדקה
אבישי גרינצייג

כ
כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ.